מהפכת הטיפול בזנות
המוות באילת - מעגל של רוע
השחיתות חוגגת
תחושה בלתי נגמרת
מוכי גורל
חיים קצרים, מוות מיותר
ימי התום
פריטי החובה שאתן חייבות לקנות רגע לפני סוף הקיץ
שחררו מהפטמות שלה
כוח נשי
גרושה ומאושרת
שדרות חן
תודה שטסתן סעודיה איירליינס
חום יולי-אוגוסט עם ילדים
שמנה, לא מפונקת
על העיקרון
אוכל בקופסא
X

מיומנו של גבר טרנס

הבלוג של ענבר נאי
בן 25, מאמן כושר, דובר ארגון מעברים המעניק סיוע, ייעוץ והכוונה חינם. לקהילה הטרנסית ולג'נדר-קוויר
ליצירת קשר
0
0
SHARES

כשאדם מתחיל תהליך שינוי מגדרי, מכינים אותו לשערות הגוף שיצמחו, לקול שישתנה ולהתקפי הרעב אבל אף אחד לא מדבר על המסע הרגשי המטלטל. הגיע הזמן

ענבר נאי | 12.06.17

גברים ונשים כאחד מושפעים יותר מהורמונים בגוף, לטוב ולרע, ממה שהם ירצו להודות. כמובן שאצל כל אדם החוויה היא אחרת, בצבע, בגוון ובעוצמה אבל הגיע הזמן לשים את זה על השולחן. כאחד שעבר גיל התבגרות פעמיים: אחד כשאסטרוגן ופרוגסטרון עשו לי מסיבות טבע בוורידים והשני כשהטסטוסטרון עשה לי קראחנה במוח, אני יודע מה זה אומר.

 

כשאתה מתחיל תהליך שינוי מגדרי, הרופאה יודעת להכין אותך מראש לכל שערה שתצמח או תנשור, לקול שירד. לשרירים שבדרך, להתקפי הרעב וחרמנות הלא מאוזנים. והיא מזכירה, כדרך אגב, שלפעמים אחת מתופעות הלוואי הם חוסר יכולת לבכות.

 

ענבר נאי

 

אם יש לך חברים שכבר עברו את התהליך הם יגידו לך שהשנה הראשונה הכי קשה. בהתחלה כשמגדר שלך לא ברור, הפחד התמידי אם אתה "עובר" או "לא עובר" הולך איתך לכל מקום. אני נראה כמו גבר? כמו אישה? כמו משהו באמצע? מה הם חושבים? מה הם רואים? האצבעות, השיפוטיות ועוד נפלאות הגועל האנושי נזרקות עלייך. אני קורא לשלב הזה "עור הפיל". ושכבר "עברת" חושבים שאתה ילד, ואתה מקבל בהתאם יחס מתנשא. ואחרי זה כשאתה כבר "עובר חלק" , בערך ניראה בגיל שלך (או לפחות לא בן 14), אז מזל טוב! אתה גבר עכשיו, תתנהג בהתאם.

 

הלו! גידלו אותי כאישה (או לפחות ניסו), הסבירו לי איך נשים "צריכות" להתנהל בעולם אבל לא איך גברים צריכים. חלק מהדברים באו לי טבעי ואחרים למדתי עם הזמן ואני עדין לומד. ובמקביל, ישנם חלקים שאני פשוט מסרב ללמוד כי הם מזכירים לי סרט בנשיונל ג'אוגרפיק ולא בני אדם.

 

4 שנים אחרי, הסיוט החיצוני חלף עבר ואין לי יותר מטרה על הגב כשאני הולך ברחוב. הגוף התרגל (בערך) להורמונים והשינויים די פסקו. רק עכשיו אני מתפנה לנסות למצוא את מקומי החדש בחברה. אני אותו ענבר אבל אחר, החוויות שעברתי כתוצאה מהתהליך, והצורה שבא אני מרגיש כיום בגוף החדש-ישן שלי יוצרים "אני חדש" שצריך למצוא את המשבצת שלו בין ציפיות החברה החדשות לבין הרצונות הפרטים במסלול החיים הפחות שיגרתי שבחרתי לצעוד בו. כגבר טרנס זה ייקח זמן אבל אני יודע שבסוף אמצא אותו.

החלק היחיד בי שטרם התרגל לטסטוסטרון הוא הלב.

 

מאדם שכולו רגש וסערה. הפכתי למישהו שאני לא מכיר.

 

 

טרנסג'נדרים: היחידים שמותר לשאול אותם הכל

איפה הורדת את הציצי? מה יש לך בין הרגליים? עשית ניתוח למטה? אז תגיד, עכשיו אתה לוקח הורמונים לכל החיים? הנה השאלות הלא לגיטימיות שטרנסג'נדרים נתקלים בהן שוב ושוב. צפו בסרטון

לטור המלא

 

את הרגש חסר ההיגיון, האש המציפה והמחממת מבפנים שכל כך אפיינה אותי בעבר החליף היגיון קר ומחושב, רוגע ושקט שלפעמים כל כך מלחיץ אותי שאני דוחף את האוזניות עמוק יותר לאוזן, רק לא לשמוע את השקט הזה. אנחנו מדברים על אדישות קשה, פרקטיות לא ברורה ומעין גוש קבוע תקוע בגרון שנוצר מכל הפעמים שרציתי לבכות ולא יצא.

 

כבר חשבתי שאף אחת לא תצליח לשבור את הבטונדות מבית היוצר של ההורמון שכל 3 שבועות מוזרק ישירות לשריר שלי אבל אז היא נחתה עליי.

 

הגיעה הישר מצילומים לפרויקט שבינתיים נגנז.

 

היא סטרייטית שלא קשורה לקהילה, בחורה שלא מעניין אותה מה יגידו השכנים, והגדרות, מבחינתה, הן מדבקה בלי חשיבות גדולה מידי. היא מחפשת מישהו לבנות איתו בית. כן, משפחה וילדים וכל זה. ההומור שלה קנה אותי, העיניים שלה הפנטו אותי והקירות נפלו אחד אחרי השני כמו דומינו.

 

כל קאט של הבמאית, כל חזרה משותפת, כל הפסקת קפה בין טקסטים הפילה עוד קיר בינינו. אני רציתי בדיוק אותו דבר אבל טיימינג, חברות וחברים, זה הכל בחיים. ואני עוד הייתי צריך להתרגל לענבר החדש, לעבור ניתוח, וגם קצת להתבגר. זה לא עבד וזה כאב. הייתי בטוח שזה חד פעמי ושוב אחזור למצב הזומבי שלי.

 

כמעט שנה אחרי מצאתי את עצמי בדיוק בצד השני של המשוואה, עומד מול בחורה לסבית,  שמכירה  את הקהילה מקרוב, ,שמעולם לא חשבה, גם לא בטעות, על גבר טרנס כאופציה, שהגדרות וזהויות הן לא מדבקה עבורה אלה דרך חיים.

 

בהתחלה שנינו ניסינו לברוח מהחיבור המידי בינינו. הטיימינג שוב היה מזעזע ואני ניסיתי להיות הגיוני ולעבוד "מהראש" אבל זה היה קשה. החומות שוב התחילו להיסדק ואני שמחתי לגלות שגם הלב מתחיל להתרגל להביע רגש. הרוגע הזה שחוויתי בכל פעם שהיא ישנה לצדי היה ממכר. היו רגעים שראיתי מרחוק את התנגשות הרכבת ובחרתי להתעלם בשביל עוד רגע של רוגע. בדקה התשעים לפני שהחומות נופלות לגמרי עקרתי את עצמי בכוח ממנה. זה לקח שני ניסיונות של ללכת-לחזור אבל זה קרה בסוף ועכשיו אני מלקק את הפצעים.

 

ענבר נאי

 

ועכשיו כשאני שוב רווק אני עומד מול השאלה שמעסיקה לא מעט טרנסים: האם לצאת למקומות של סטרייטים עם המכשול הברור הראשוני כשאאלץ לה להכיר את העולם הזה של גברים טרנסים או לצאת למסיבות לסביות/ביסקסואליות ולמרחבים קווירים ולנסות את מזלי שם. אולי תגיע לסבית שתסכים לצאת עם גבר טרנס או ביסית חביבה?  לברוח מהביצה הקהילתית הזאת או להישאר ולחבק אותה? לכל בחירה יש את יתרונות וחסרונות.

 

מה שכן, היום אני אופטימי.  אומנם לא חזרתי להרגיש ולהגיב בעוצמות של פעם אבל 4 שנים אחרי שהתחלתי את התהליך מתחיל סוף סוף להיווצר איזון מתקבל על הדעת בין השכל לרגש.

 

היום אני יודע. איש לא הכין אותי למסע הרגשי הזה. אני מול החברה, החברה מולי. את כמות החומות החברתיות והפנימיות ששברתי הפסקתי לספור. את כמות ההגדרות והגדרות שקפצתי מעליהם לא טרחתי לספור והדרך שלי לזוגיות ומשפחה מפותלת יותר מרוב האנשים. החברה לא סלחנית לשונות ולמורכבות הרגשית של 22 שנה של חינוך כאישה. לפעמים עדיין מהדהדות לי בראש מילותיה של הרופאה שזרקה כדרך אגב "יש סיכוי שיהיה לך קשה לבכות". אז כן, היה לי קשה לבכות אבל דבר אחד בטוח - אני חי באמת וחי את האמת. עם כל היתר אני אתמודד.  

6 הקינוחים הכי מושחתים שחייבים לטעום בחו"ל

בלי מזומן: הדרך הכי חכמה להשתמש בכסף בחו"ל

הכי מחופשות באתר