להינצל בשיניים מקשר הרסני
לו אין קרום בתולין ולך יש
X

אני מהנשים האלה שאין סיכוי שמישהו יירצח אותן. כן, בטח

אור סופר
בעלת BA בתקשורת ו-MA במגדר, עורכת חדשות באון לייף במשרה מלאה-פלוס-פלוס, חיה ברשת, גרה בתל אביב ומכורה לסוכריות גומי
0
0
SHARES

16 מקרי רצח מזעזעים של נשים אירעו רק בחצי השנה האחרונה. אני מהנשים האלה שתמיד אומרים להן: "אחת כמוך אף אחד לא ירצח". למרבה הצער, אתם טועים. שמי אור, אני גרה בצומת הרחובות אלנבי פינת יהודה הלוי ואלה החיים שלי. תציצו, אל תתביישו

אור סופר | 14.06.17

שדרות רוטשילד, אתמול, יוני 2017, 21:30 בערב

אני: אתה הולך על השביל של האופניים!

הוא (משועשע קצת, מסתכל עליי בתמיהה אבל זז לשביל של הולכי הרגל): אוקי... איזו ממושמעת את

אני (מחייכת): טוב, נו, לא בא לי למות או להיפצע כשמישהו ידרוס אותי עם האופניים שלו

הוא (צוחק): את יודעת שלאור הסטטיסטיקה של השבוע האחרון יש לך יותר סיכוי להירצח ע"י מישהו מאשר להידרס למוות על השביל הזה מאופניים, כן?

אני (צוחקת): אשכרה

 

צחוקים. איזה קטעים פה.

ואנחנו מדלגים בקלילות מרצח נשים לשיחה ערה על פוליטיקה, השפעות של סמים שונים ומדיניות הצנזורה של פייסבוק.

 

מדלגים לכאורה.

 

אני עדיין שם, בדיוק על המשפט הזה.

 

" את יודעת שלאור הסטטיסטיקה של השבוע האחרון יש לך יותר סיכוי להירצח ע"י מישהו..."

 

תוהה עד כמה הוא נכון. עד כמה הוא מדויק. עד כמה אני מתחברת אליו. עד כמה באמת יש לי סיכוי להירצח ע"י מישהו ולא סתם מישהו, אדם שאני מכירה, כזה שאמור לאהוב אותי, לדאוג לי, לשמור עליי. מה הסיכוי שלי לסיים את חיי ברגע, בהחלטה רצחנית של אדם אחר לפיה לא מגיע לי. לא מגיע לי יותר לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לשבת במסעדה, להיפגש עם חברות, לשתות, לרקוד, לישון, ללמוד, לטוס לחו"ל. לא מגיע לי לחלום חלומות ולתכנן את העתיד. לא מגיע לי את מחר.

 

מה הסיכוי שלי להירצח? אור סופר

מה הסיכוי שלך להירצח? אור סופר. צילום: אלעד אקרמן

 

מה הסיכוי שלי להיתקל במישהו כזה? להתאהב בו? להתעלם מהסימנים המקדימים שעל פי רוב נמצאים שם, לא ללכת בזמן, לא לברוח כשעוד אפשר, להישאר שם.

 

בא לי לומר שאין שום סיכוי. רשימת חיי ממש סבבה.

 

אני אישה אקדמאית, פמיניסטית, במצב כלכלי סביר פלוס, עם מודעות גדולה, עם משפחה תומכת, עם חברים. אני לא מגיעה ממקום מוחלש. אני לא הנשים האלה שעל צווארן מרחפת הסכין, מחכה לרגע המתאים. אני אף פעם לא הייתי מהנשים האלה.

 

אף פעם.

 

*********

אלנבי, אוגוסט 2000, ערב

אני: עשה טובה, תביא לי רגע את התיק שלי

הוא: למה?

אני: כי אני רוצה סיגריה והסיגריות בתיק

הוא: נו, אז אני אביא לך סיגריה מהתיק, לא את כל התיק

אני: לא, לא, תביא לי פשוט את התיק

הוא: למה? מה עוד יש לך בתיק?

 

-זה מעצבן אותי. ממש מעצבן אותי. כמובן, אין לי כלום בתיק. זה תיק קטנטן. בפנים יש סיגריות, מפתחות, טלפון נייד וליפסטיק. מה כבר אפשר להכניס לתיק כזה?

 

אני (מתגרה בו כי כבר אז, בגיל כמעט 18, הייתי כלבה): גבר, בסדר? יש לי בתיק גבר נוסף, אחר. ואני לא רוצה שתראה אותו אז אני מעדיפה שתביא לי את כל התיק.

 

העיניים הכחולות המהממות שלו נדלקות במבט המטורף הזה שכל כך מחמיא לי (היי! הוא מקנא לי!) וכל כך מלחיץ אותי בו זמנית.

 

הוא: אני שואל אותך ברצינות עכשיו. מה בדיוק יש לך בתיק שאת מסתירה ממני?

אני: תגיד, אתה רציני? מה נסגר איתך? אין לי שם כלום! מה כבר יכול להיות בתיק כזה?

הוא (מגיע משומקום): את בוגדת בי?

אני: מה?!?

הוא: פשוט תגידי את זה.

אני: מאיפה אתה מביא את זה לעזאזל?

הוא: כי אני מרגיש שאת מסתירה משהו. אם לא היית, לא הייתה לך בעיה שאגע לך בתיק.

אני: אבל... אבל... זה התיק שלי! זה חפץ אישי!

הוא: אין אישי! אנחנו זוג, לא? מה אישי בתיק?

 

השיחה ההזויה הזו נמשכה במעגלים בערך שעתיים. אני זוכרת אותה היטב. לא בגלל שהיא הייתה יוצאת דופן. ובכן, היא לא הייתה. במערכת היחסים הספציפית הזו היא הייתה דבר שבשגרה. היא הגיעה יחד עם התקפי הזעם, אובססיה 24/7, מעקבים, שיחות טלפון שמלוות אותי ממקום למקום (הוא שומר עלייך, מה את רוצה?), הרחקה מחברים וממשפחה ("הם לא עושים לך טוב"), דרישות מופרכות נוסח "תדברי בטלפון לידי אם אין לך מה להסתיר", רצון לבוא איתי לכל מקום, גם לקיוסק, משטר צניעות שכלל מה מותר לי ללבוש ומה לא ("החולצה הזו עם המשוף? תזרקי"), מריבות בטונים רמים במיוחד והרבה הרבה בקשות סליחה והתנצלויות.

 

מה הסיכוי שלי להירצח? אור סופר

הוא היה שווה. אני לא. אור סופר. צילום: אלעד אקרמן

 

הוא היה הגבר הכי יפה בעולם בערך ואני הייתי האישה הכי מכוערת בעולם בערך. כלומר, סביר להניח שהוא לא היה כזה יפה ואני לא הייתי כזו מכוערת אבל המציאות לא רלוונטית. תפיסת המציאות היא הרלוונטית. ובתפיסה שלי, הוא היה "שווה". אני לא. אני כמעט בת 18, עדיין גרה אצל ההורים. הוא גדול ממני בשבע שנים, תל אביבי בהווה, יליד צפון הארץ שסוחב על גבו סיפור חיים מורכב ביותר. ואהבתי אותו ממש. הכי הרבה בעולם. הרבה יותר מאת עצמי.

 

בהמשך עטפתי בנייר צלופן את כל מערכת היחסים הזו ודחקתי אותה עמוק לתוך מגירה במוח וסגרתי. אני לא זוכרת ממנה הרבה אבל את הדיאלוג הזה שאני מכנה אותו עד היום "דיאלוג התיק" אני זוכרת היטב. כשלעצמו, כאמור, הוא היה אחד מיני רבים אבל הדרך בה הוא נגמר הדהדה אצלי שנים אחר כך.

 

באיזשהו שלב הפסקנו לריב, התנצלנו שנינו. אני על חוסר הרצון שלי שיפתח לי בעצמו את התיק והוא על העקשנות המטופשת לעשות בדיוק את זה. אמרנו זה לזו מילים חמות ומלטפות, התחבקנו, עשינו מייק-אפ סקס ותכננו תכניות למחר. המצב חזר לקדמותו ופרשת התיק נשכחה. היינו לגמרי אחרי זה.

 

שעתיים חלפו ואני קמתי מהמיטה והלכתי לשירותים. חזרתי אחרי כמה דקות וראיתי את התיק שלי זרוק במקום אחר מהיכן שהשארתי כשהרוכסן שלו פתוח. הסתכלתי על האהוב שלי, הסתכלתי על התיק, הסתכלתי שוב עליו.

 

ואז הוא אמר: "רק רציתי לוודא. את צריכה להבין אותי. הייתי חייב לוודא, אל תכעסי, בואי למיטה". המומה, חזרתי למיטה ומלמלתי "אבל מה חשבת שתמצא שם, בתיק? מה חשבת?" והוא אמר: "אני לא יודע, אולי פתק עם מספר טלפון, משהו". ואז שאלתי את זה. פשוט שאלתי.

 

"ואם כן? מה היה קורה אם היית מוצא שם פתק עם טלפון של גבר אחר או משהו כזה? מה היית עושה אם היית מגלה?"

 

"מגלה מה?"

 

"נגיד... נגיד... שאני בוגדת בך או משהו כזה..."

 

"אויש! אל תגידי את זה!"

 

"אבל אם כן?"

 

מה הסיכוי שלי להירצח? אור סופר

נגיד שהייתי בוגדת בך או משהו כזה. צילום: shutterstock

 

הוא מחייך, מושיט יד, שם אותה על הצוואר שלי ומדמה תנועה של חנק ואומר "בואי נקווה שזה לא יקרה, בייבי".

 

***********

האם מערכת היחסים הזו הייתה אלימה? כן, היא הייתה. האם ראיתי את זה בזמן אמת? כן. ראיתי את זה בזמן אמת. הבנתי שמשהו כאן לא תקין אבל טרחתי מבוקר עד ערב לעשות שלושה דברים: הראשון, להקטין את רמת האיום: "זה לא  באמת כזה נורא", "הוא ככה כי הוא ממש אוהב אותך", "הוא אף פעם לא באמת הרים עלייך יד, בואי לא נגזים" וכו'. השני, להאשים את עצמי: "אולי גם את לא כזאת בסדר", "בואי תבדקי רגע את עצמך", "למה בדיוק ציפית כשהתנהגת כך וכך", "אם לא היית עושה כך וכך אז הוא לא היה עושה כך וכך". השלישי, להאדיר אותו ולצמצם את עצמי: "את בחיים לא תמצאי מישהו כזה", "מה הדבר המושלם הזה עושה עם אחת כמוך", "תגידי תודה שהוא בחר בך, הוא יכול להשיג כל אחת".

 

עבדתי, בסיועו כמובן, בלפמפם לעצמי את השלושה האלה. וכן, שמתי לב לטבעת החנק ששלטה בקשר הזה מתחילתו ועד סופו. שמתי לב לכל אלו אבל לא הלכתי. נשארתי שם הרבה זמן יחסית. 8 חודשים. איפה היו ההורים שלי? הם לא ידעו. כלומר, ידעו על קיומו של הקשר אבל לא באמת ידעו על טיבו. למען האמת, הם לא יודעים עד היום כי מעולם לא סיפרתי להם. איפה היו החברים שלי? גם הם לא ידעו. כלומר, ידעו על קיומו של הקשר, ידעו קצת יותר על טיבו, פגשו את הבחור אבל הם לא ידעו. לא באמת ידעו. האם הייתי קרובה לרצח? אני לא יודעת.

 

************

 

אבל זה בסדר. היום אני רחוקה מזה. אני כבר לא בת 18, יש לי יותר מודעות. היום אני בטוח אשתף חברים במה שעובר עליי, היום אני בטוח אלך אם מישהו יעז לעשות לי רע. היי! אני הרי לא אשאר במקום שעושה לי רע, נכון?

 

לא.

לא נכון.

 

אני לא בהכרח הולכת כשעושים לי רע. אם אהיה כנה עם עצמי, ברוב הפעמים כשזיהיתי את הרע ובחרתי ללכת, חזרתי בסופו של דבר. הקונספט הזה של לקלוט בזמן אמת שיש כאן קרבן ומקרבן, להבין את זה ולברוח לא ממש עובד לי. מה כן "עובד" לי? להישאר. לדבר. להכיל. לנסות לפתור. להתעקש להבין. לנתח. להגיע לשורש הבעיה. לבדוק מה יכולתי לעשות אחרת. לשאול שאלות.

 

המון דברים שהם בדיוק ההיפך מלקום וללכת.

 

הנשים שנרצחו בישראל בחצי השנה האחרונה

הנשים שנרצחו בישראל בחצי השנה האחרונה

 

אתמול עוד היה לי קשה עם מחאת הרשת "כשיירצחו אותי" והביקורת עליה הייתה מוצדקת לגמרי בעיניי אבל אז נזכרתי.

 

רצח הוא המעשה הקיצוני ביותר על רצף הטרור המגדרי ופה טמון העיקר - על הרצף. מספר הנשים שנרצחות בסופו של דבר הוא קטן יחסית. מספר הנשים שחיות תחת אלימות רגשית, מילולית, מינית, כלכלית או פיזית או שילוב שלהם הוא הרבה יותר גדול ממה שבא לכם להאמין. מספר הנשים שחוו אלימות כזו בעברן לטווח קצר או ארוך הוא לא קטן בכלל. כן, גם נשים "חזקות", גם נשים לבנות, גם נשים ממרכז הארץ, גם אקדמאיות, גם מוצלחות ממש, גם כאלה עם משפחה אוהבת ומקיפה, גם כאלה עמוסות פריבילגיות. גם הן עדיין נשים. גם הן חונכו לטפל, להכיל, לקבל, לחבק, להישאר ולא לברוח. אני מבינה שהרבה יותר נוח להפיל את זה על מגזרים מסוימים ואוכלוסיות ספציפיות ומצב סוציו-אקונומי נמוך אבל האמת הרבה פחות נעימה מזו.

 

אז הנה, גם אני, למרות שאיני שלמה במאה אחוז עם נוסח המחאה הזו, אעשה ניסוי ואשתתף בה.

 

כשירצחו אותי...

בואו נדבר על זה רגע.

כשירצחו אותי יעלו כמה פוסטים עצובים בפייסבוק, יכתבו שזה נורא וכל כך חבל ואיך לא שמנו לב ובלה בלה. ובאחד מאתרי החדשות אולי העורך יחליט על מעין משחק מילים משעשע נוסח ״נגמר האור״ או ״כשהאור כבה״. במשנה הוא כבר ינסח בקפידה ובלאות ״בת 33 נרצחה בדירתה בתל אביב״. עמוד שלישי בפרינט, בוקסה בעמוד הראשי, אייטם שלישי במהדורה של 8 (כי תמיד יש משהו חשוב יותר). המגיש יסתכל עליכם בפנים חמורות סבר ויאמר בקול עמוק ״אור סופר סימסה הבוקר שהיא חולה ולא תגיע לעבודה. שעתיים מאוחר יותר היא כבר לא הייתה בחיים. מה קרה הבוקר בדירה בתל אביב? הדיווח של כתבנו (שם-כלשהו)״. אחר כך תהיה הלוויה. יהיו כמה נשים ואנשים שיישארו עם ערימות של סימני שאלה וחור קטן בלב עד יומם האחרון.   ו...?  

 

זהו.  

 

זהו, חברות. 

 

בואו נודה בזה: שומדבר מרעיש לא יקרה כשירצחו אותי. ממש כלום. שום דבר שלא ראיתן קודם. בדיוק כמו הרצח הקודם. בדיוק כמו הרצח הבא. בדיוק כמו שאולי קרה לי אז בגיל 18, בדיוק כמו שאולי יקרה לי (עם הבחירות האידיוטיות שלי בגברים אי אפשר לדעת), בדיוק כפי שאולי יקרה לכן.  

 

בין אם מסכימים למחאה הזו ובין אם מתנגדים לה, דבר אחד בטוח: את המדינה צריך לשבור לחתיכות ולהרכיב מחדש. את סדר העדיפויות במקום הזה צריך להגדיר שוב מהיסוד. נדרשים פה תקציבים וכוח אדם ראוי שייטפל בתופעה הזו שנקראת "אלימות נגד נשים", הוצאה לפועל של כל התכניות שיושבות במגירות של המשטרה ומעלות אבק, השקעה של שעות חינוך מרובות בבתי הספר, העלאת מודעות אינטנסיבית בכל האמצעים הקיימים.

 

מלחמה.

 

עצרת מחאה על רצח נשים

הכי מחופשות באתר