"כאשר פנו אלינו מהפקת הערוץ, הסבירו לנו שמדובר בכתבה מעצימה על נוער שעובד במקביל ללימודים. לא תיארנו לעצמנו שיציגו אותנו כמשפחה לא מתפקדת", זועמת שני שלפמן (25) מאשדוד. עוד יותר היא כועסת על התגובות על הכתבה ברשתות החברתיות. "לאף אחד אין זכות לשפוט את אמא שלי לפי המראה שלה. היא נותנת את חייה כדי שלי ולאחותי יהיה טוב, וכבר שנים רבות שהיא במצב נפשי מאד קשה בגלל שלא מצליחה לחזור למעגל העבודה ולעזור לנו בכל מה שאנחנו זקוקות.".

משפחת שלפמן עלתה לארץ ממולדובה לפני 25 שנה, כאשר שני הייתה רק בת ארבעה חודשים. לאמה, אנה, הייתה תעודת הוראה של גננת, אבל בישראל היא החליטה לעשות הסבה וללמוד שרטוט אדריכלי. אחרי סיום לימודיה ניסתה לפנות לחברות שונות, אך נתקלה בסירוב, גם כשהציעה את עצמה בתור סטאז'רית. איגור, בן זוגה, עבד כרתך דרך קבלנים.

הבעיות החלו כאשר מקום העבודה של איגור לא שילם לו משכורת בזמן. המשפחה נכנסה לחובות, הצ'קים חזרו והחשבון עוקל. אנה, שהמשיכה לנסות בכל דרך להשתלב בשוק העבודה, סיימה קורס בניית ציפורניים ורצתה לפתוח עסק בבית, אבל לדברי בתה, לא קיבלה אישור מרשויות המס. בגלל מצבה הבריאותי היא עובדת רק שליש משרה כמטפלת סיעודית.

"מצד אחד הם רוצים שנלך לעבוד כדי להחזיר את החובות, מצד שני הם לא מאפשרים לנו להתפרנס. ניסינו לצאת מהמצב בכל דרך אפשרית. אבא שלי חלה במחלה קשה, אבל המשיך לעבוד גם במהלך הטיפולים. אני זוכרת שהוא ממש עבד 24/7, כדי לנסות לחלץ את המשפחה מהחובות. כשהייתי בת 12, הבנתי שאני צריכה לצאת לעבוד. אף אחד במשפחה לא לחץ עלי, זו הייתה החלטה שלי."

איך הצלחת למצוא עבודה כילדה בת 12?

"דרך חברים, סיפרתי לכולם שאני בת 15. בגלל שהייתי ילדה מאד זריזה ופלפלית, זה עזר לי מאד. במקביל ללימודים עבדתי בקייטרינג, פעם-פעמיים בשבוע, את הכסף נהגתי להביא להורים שלי. הייתה תקופה שגם ניקיתי בתים וחדרי מדרגות. את מוסר העבודה קיבלנו מההורים שלמרות ההשכלה שלהם הגיעו לארץ והחלו את חייהם החדשים כאן כמנקים ושוטפי כלים."

במהלך התיכון שני התנדבה בתנועת הנוער העירונית מד"צים, עבדה כמדריכה עם ילדים והמשיכה לעבוד כדי לפרנס גם את המשפחה. אחרי שסיימה תיכון, עשתה שנת שירות ומיד התגייסה לקרקל. היום היא כבר גרה מחוץ לבית, עובדת במשרה מלאה במועצה מקומית בני עי"ש ועוזרת ל"נוער בסיכוי". וכן, היא עדיין עוזרת להורים מבחינה כספית.

"יש לי חניכים שבאים מבתים מאד בעייתיים. לילדים עצמם אין כלום וההורים מוציאים כסף על מותרות. ועדיין, אני לעולם לא ארשה לעצמי לשפוט מישהו על כך. מאד נפגעתי מהתגובות בפייסבוק. משום מה, בניית הציפורניים של אמא שלי הפריעה להם. אף אחת אפילו לא טרחה לחשוב שזה המקצוע שלה והיא עושה את זה לעצמה כדי לשמור על שפיות."

גם נילי, אחותה הקטנה, החלה לעבוד בגיל צעיר מאד. השנה היא סיימה י"ב ועוד מעט מתחילה שנת שירות. "עכשיו נילי עובדת בשתי עבודות – גן אירועים ובית קולנוע. אבל בשנה שעברה, כשהיה לחץ של בגרויות, היא לא עבדה בכלל. אני וההורים לחצנו עליה, כי היה חשוב שהיא תלמד. גם המחנכת שלה- יפה פנחס (שהייתה בזמנו גם המחנכת שלי) עזרה לנו המון. עטפנו את עצמנו באנשים טובים שעד היום מסייעים לנו בהתמודדות היומיומית. עכשיו, אחרי שסיימה עם הבגרויות, היא עובדת ומרוויחה כסף. כן, היא עוזרת למשפחה, אבל נשאר לה כסף גם לדברים אחרים. ברשתות החברתיות זעמו על כך שהיא צריכה לעבוד כדי להרוויח כסף למשקפי ראייה. בפועל, המשקפיים שלה נשברו בטעות והיא החליטה שכרגע היא לא רוכשת זוג חדש. מדובר במשקפיים שהיא זקוקה להם רק שעות בודדות ביום וזה לא משהו שפוגע לה באיכות החיים. אני יודעת שכשהיא תחליט לרכוש משקפיים חדשים, היא תעשה זאת.

אני מקבלת המון פניות מאנשים שרוצים לעזור לנו מבחינה כספית. לומר את האמת, אני לא חושבת שזה יפתור את הבעיה. אני מאד מקווה שבקרוב מאד נוכל לסיים סופית עם החובות. אבא שלי מצא עכשיו עבודה חדשה וכולנו מלאי תקווה".