תושבי ותושבות השרון וחולון ואנשי חינוך בארץ עדיין משפשפים את עיניהם ומתקשים להאמין: אבינועם גרנות, בן 69, המנהל לשעבר של תיכון "מטרו ווסט" ותיכון "אביב" ברעננה, חבר מועצת עיריית כפ"ס לשעבר, האיש שהתמודד על ראשות עיריית כפ"ס, ייסד את הפורום הארצי של המחנכים לכבוד האדם והסובלנות וכיהן כיו"ר ועדת החינוך וכמחזיק תיק החינוך בעיר חולון, חשוד בשורה של מעשים מגונים שביצע לכאורה בצעירים חרדים שאסף כטרמפיסטים במכוניתו.

כואב לי הלב לראות את ההלם בעיניים של אנשים שבאו במגע עם גרנות לאורך השנים, את האכזבה, את מפח הנפש, את החלום ושברו. בכל פעם מחדש, כשאחד כזה "שלא הייתם מאמינים עליו" חשוד בשורה של עבירות מין, הלב שלי נשבר מחדש. שלוש פעמים.

פעם אחת עבור הקרבנות עצמם, במקרה הנוכחי נערים שלכאורה עלו לרכב הלא נכון עם האדם הלא נכון שניצל את גילם הצעיר ואת העובדה שהוא זה שמחזיק בהגה וכל השליטה בידיו.

פעם שנייה עבור כל אותם הנשים והאנשים שבאו במגע במהלך חייהם עם אותו חשוד ומתקשים להאמין שלאיש אליו נשאו עיניים בהערצה ובכבוד, יש גם צד אפל ומצחין. מתקשים להאמין כי יש לו רזומה עשיר, כי הוא איש שהקדיש את חייו לחינוך, כי כבר שנים שהוא מעניק מזמנו, מרצו, ליבו והשכלתו לבני נוער, כי הוא מלח הארץ, איש של עשייה ושינוי, אחד כזה שהופך, או לפחות מנסה להפוך, את החיים של כולנו לטובים יותר. כי אנחנו מכירים אותו. כי אנחנו יודעים מי הוא. ופתאום  אדם קם בבוקר, מכין לעצמו קפה, מתיישב מול המחשב וקולט שכבר שנים עובדים עליו בעיניים.

ופעם שלישית בשבילי, בשביל הילדה התמימה והחמודה והאוהבת אדם והמאמינה בטוב שהייתי עד גיל 16.

הסרט הזה מוכר לי וזה אחד מהסרטים הכי עצובים שהייתי בהם ומוסר ההשכל ממנו נחרט בזיכרוני לנצח. כשהייתי בכיתה י"א נעצר אחד המורים בתיכון בו למדתי בחשד לביצוע שורה של עבירות מין בתלמידות בית הספר, את כולן הכרתי היטב. זו הייתה פרשייה ארוכה וסוערת שכיכבה בכותרות העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה. אני לא אחת מהקרבנות. הוא לא נגע בי מעולם. בסך הכל הייתי עוד תלמידה בכיתה שלו והוא היה המורה האהוב עליי, כשהמילה "אהוב" לא באמת מעבירה את עוצמת הרגש. נראה לי שיהיה נכון יותר לומר שהערצתי את האדמה שהוא דרך עליה. הוא היה חצי אלוהים. המורה הכי חכם והכי מגניב והכי משמעותי מכולם, אבא כזה. אחד ש"בחיים לא יעשה כזה דבר. בחיים לא".

בתום המשפט שהתנהל בעניינו הורשע המורה האהוב עליי ונכנס לכלא. עברתי אז כל הסנריו - הכחשה גורפת והגנה עיקשת על האיש, האשמת הקרבנות, התערערות, בדיקת כל העובדות, הבנה פוצעת שחלחלה אט אט שכנראה טעיתי כל הזמן הזה, תהיות, שאלות נוסח "איך יכול להיות?" ו"למה?" שמעולם לא קיבלו מענה, לילות ללא שינה והפנמה. הבנאדם אכן עשה את כל המיוחס לו ולא, אי אפשר לסמוך על איש. גם לא על האיש הטוב ביותר.

הרבה מעבר למה שגרנות ביצע לכאורה, והרבה מעבר לקרבנות הממשיים בכל פרשת תקיפה מינית, מדובר בחוויה מערערת עבור כל כך הרבה אנשים שלא הותקפו פיזית. על כל אחד כזה, איש עם קרדיט ושם ש"סרח", משהו בך נסדק, עוד פיסת תמימות מושלכת לפח. מה יישאר שם בסוף? ערימת ציניות וחשדנות וספקנות וחוסר אמון מוחלט בבני אדם. זה נורא. אבל אם אחד כמו אבינועם גרנות... אז כל אחד יכול. באמת כל אחד.

אבינועם גרנות

איש חינוך או איש ציבור או אדם מפורסם שנוהים אחריו המון בני אדם ומתגלה לבסוף כעבריין מין פוגע אנושות לא רק בקרבנות התקיפה עצמה אלא בהמוני בני אדם שנהו אחריו, שהעריצו אותו, שהאמינו לו, שסמכו על טוהר כוונותיו וטוב לבו, שראו בו מודל לחיקוי וגילו בוקר אחד שהם מטומטמים. ואיך הם לא ראו עד עכשיו? איך עבדו עליהם ככה? איך הם לא שמו לב? איך יכול להיות לעזאזל? זה לא נתפס. פשוט לא נתפס.

ומה עושים עם ה"לא נתפס" הזה עכשיו? ומי רוצה לחיות בעולם בו כל הגברים הם עברייני מין בפוטנציה? מי רוצה לקום בבוקר לחיים בהם אסור בשום פנים ואופן להאמין לאף אחד גם אם את בטוחה שהוא ספציפית "בחיים לא היה עושה כזה דבר"? זה נורא, זה מכליל, זה אולי אפילו פוגעני במידה מסוימת. אם איש כמו אבינועם גרנות לא ראוי לאמון, אז מי לכל הרוחות כן ראוי?

ואז את מנסה לשכנע את עצמך שבני אדם הם יצורים יותר מורכבים ושהחיים הם לא שחור או לבן ושאדם יכול גם להיות איש חינוך מדהים ואוהב אדם וראוי להערצה וגם חלאה שמנצלת אנשים צעירים לסיפוק יצריהם.

אבל לא. במקרים כאלה, אין גם וגם. אי אפשר גם לחנך וגם לפגוע בתוצרי החינוך במקביל. אי אפשר לגנוב ארנקים מאנשים עניים בבוקר ולתרום להם כספים בלילה. אי אפשר גם להוריד סטירה לאשתך וגם ללכת להפגנה של רצח נשים. פשוט אי אפשר. אין דבר כזה. מי שמבצע עבירות מין בנערים ו/או בנערות לא יכול להיקרא "איש חינוך" ולא יכול להוות מודל לאיש. פשוט לא.

וכן, עומדת לו חזקת החפות והוא לא הורשע עדיין בדבר ואולי הכל עלילה אחת גדולה של מספר צעירים שתפסו טרמפ בזמנים שונים ולא מכירים זה את זה וחברו ביחד כדי להגיש תלונה על איש שהם כלל לא מכירים. אולי הכל נקמה בשם אלוהים-יודע-מה. לכו תדעו.