לאחרונה מתחדדת אצלי התחושה שאנחנו חיים במדינה שקצת איבדה צלם אנוש. או לפחות את האתוס ההירואי שלה נוטף הסולידריות, זה שהיא כל כך אוהבת להלל. אחת לכמה זמן, בדרך כלל ביום הזיכרון, אנחנו אוהבים להיזכר ש"כל ישראל אחים", "לא מפקירים פצועים בשטח", ו"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", וביום השואה אנחנו גם אוהבים לבוז לאנשים שעמדו מנגד ולא עשו כלום. כל זה, כמובן, בלי לדבר על העובדה שרק ישראל אחים ושאר העמים ראויים לביטויים של שנאה, אלימות וגזענות על בסיס יומי.

 

עוד ב- Onlife:

 

הבוקר (ב') פורסם ששתי צעירות בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, בילו עם שני מכרים שלהן בחורשה מבודדת באזור היישוב רמת ישי שבעמק יזרעאל, אליו הגיעו ברכבו של אחד הגברים. שני גברים צעירים מאחד הכפרים הסמוכים הפתיעו את הרביעייה, איימו על הגברים שבחבורה, ואלה נמלטו מהמקום, נוטשים את שתי הנשים בחורשה. ברחו.

 

אני בטוחה שהם לא היו מופתעים לגלות ששתי הצעירות שהשאירו מאחור נאנסו, הניידים שלהן נגנבו כדי שלא יוכלו להזעיק עזרה, המכונית בה הגיעו נגנבה, והשתיים נאלצו להגיע לכביש בשארית כוחותיהן ובבגדים קרועים, ולקוות לעזרה מאחד הנהגים שבדרך.

 

מסתמן שהתקווה לקבל עזרה הפכה לציפייה גבוהה מדי

כשחושבים על זה, אולי הניידים שלהן לא נגנבו כדי שלא יוכלו להזעיק עזרה, אלא סתם כי זה עוד חפץ ששבה את עיניי התוקפים והם החליטו לעשות גם בו כרצונם. כי בואו נודה על האמת, להזעיק עזרה? את מי? מי היה מגיע? הרי הייתה שם כבר עזרה בדמות שני גברים, והם נמלטו. המשטרה? צר לי, אבל קצת קשה לבנות על זה.

 

אחרי מקרה האונס על החוף בבוגרשוב כולם מיהרו לתקן: לא, לא, לא. זה היא אנסה אותם, זה לא היה אונס, היא זונה. מה שיעזור לכם לישון טוב בלילה עם הידיעה שעשרות אנשים עמדו מנגד וצפו במחזה, ולמעט צדיקה אחת בסדום, אשכרה סדום, איש לא העלה על דעתו שאולי משהו במופע המרהיב הזה מצדיק איזו הטלת ספק קטנה. אחרי מקרה האונס בגן העיר, כשצעיר הכריח נער לאנוס את חברתו לנגד עיניו, ואז התפנה לאנוס אותה בעצמו - ריחמתי על שני בני הזוג, שעברו חוויה קשה וטראומטית. ציינתי לעצמי שגם אם אני הולכת עם גבר לצדי, זה לא אומר שאני בטוחה, כי תמיד אפשר לאיים גם עליו (ועל כן הקפידי תמיד ללכת, לא עם סתם גבר, אלא עם ערס).

 

ועכשיו? עכשיו מתחיל להסתמן שפשוט לאיש לא אכפת. אני לא חושבת שגברים הגיעו לעולם כדי להגן עלי, לשמור עלי ולשלם לי על הדרינקים. ממש לא. זה לא שאני חושבת שמה שקרה כאן אומר שהאבירות מתה. אני כן חושבת שבני אדם אמורים להיחלץ לעזרתו של אדם שנמצא תחת איום ממשי. זה עניין אנושי. לא נשי/גברי, לא שוביניסטי/פמיניסטי, ואין לו שום נגיעה לדרישה הפמיניסטית לשוויון בזכויות אדם.

 

הציפיה הבסיסית הזאת, שאדם ינסה לעזור לאחר, לא שמורה רק לנשים שמצפות מגברים להגן עליהן, היא אמורה להיות קולקטיבית. הלא אותם גברים כנראה למדו, כמו רובנו, שלא מפקירים פצועים בשטח, לא משאירים אנשים מאחור, לא משנה מאיזה מין. לא מפקירים אדם לידיים של תוקפים, לא משאירים אותו בשטח אש, כשברור שהוא הולך להיפגע. אני הרי רוצה להאמין שאם אני אראה חלש ממני נמצא תחת איום ממשי – אני אעזור לו. אני חושבת שרובנו רוצים להאמין בזה.

 

הסטנדרטים האנושיים שלנו פוחתים

אולי הנשים הצעירות האלה לא היו מספיק חשובות להם כמו האחים שלהם לנשק. אולי האיום עליהם היה כל כך גדול, שלא הייתה להם שום ברירה אלא לברוח ולהציל את עצמם, להתעלם ממי שהשאירו מאחור. אולי, אני מקווה, הדבר מדיר שינה מעיניהם. אבל בסופו של דבר, שני צעירים איימו על ארבעה, שני גברים ושתי נשים. החוליות החזקות יותר פיזית נטשו את המערכה, שינו את מאזן הכוחות ואפשרו לשני התוקפים לעשות בשתי הידידות שלהם כרצונם.

 

אולי אנחנו צריכים לבדוק שוב את המוסר הגבוה שאנחנו כל כך אוהבים להתהדר בו. אולי במקום לנופף בסיסמאות שאנחנו רגילים אליהן נשאל את עצמנו מה באמת נשאר כאן מהערך של חיי אדם. אולי נבחן רגע את עצמנו, את האלימות הגואה, את שנאת הזרים שצומחת כאן לממדים מפחידים. אולי זה חלק ממה שמשנה את הסטנדרטים האנושיים שלנו – אלה ראויים לחמלה ואלה לא. כי מרגע שעשינו את ההפרדה הזאת, אנחנו מבטלים את ההנחה שבני אדם, באשר הם, ראויים לאיזשהו יחס אנושי.

זאת לא האבירות שמתה. זאת האנושיות שנמצאת בתהליך גסיסה ארוך.