נתחיל מהסוף, לטובת הקוראת אמא: אני בסדר.

 

לא הייתי בטוחה שבכלל אגיע להפגנה הערב. יש לי מבחן מחרתיים, וזה הרבה יותר חכם להישאר בבית וללמוד – אבל יש הפגנה. נו, חייבים להגיע. לא אשאר הרבה.

 

היא התחילה נחמד. אלף-אלפיים איש בכיכר הבימה בואך שדרות רוטשילד. כשעה, או אולי שעה וחצי, אחרי שנעמדנו שם, התחלנו לצעוד. המטרה הייתה כיכר רבין. עוקפים את הכיכר, מבקשים לרדת מדיזנגוף לאבן גבירול. נחסמים. משנים נתיב, וצועדים דרך שדרות ח"ן. הצעקות הרגילות, הדרישה הרגילה למדינת רווחה, אבל עם אנרגיות אחרות. תחושת חיוניות לא שגרתית. לא זעם, לא הייתי אומרת שזה זעם. חיוניות. בניגוד להפגנות האחרונות, שדמו מיואשות הרבה יותר מלוחמניות, פתאום הייתה תחושת שינוי מסוימת. סולידאריות מסוימת. לא יודעת איך להסביר את זה, זה פשוט ככה. שרנו, צעקנו, רצנו קצת.

 

הגענו לכיכר. בלאגן סביב ניסיון לשבור חלון של בנק דיסקונט. לא משהו רציני. מספר האנשים שנעצרו היה מדוד במשורה בשלב זה. זו הרי הפגנה נגד אלימות משטרתית. מעצרים אינסופיים בטח לא יצטלמו טוב. אחרי כחצי שעה, אולי שעה, מול העירייה, התפצלנו. חלקנו הלכנו לאיילון. השעה כבר הייתה 12 בלילה, אולי קצת אחרי, והכביש היה כמעט ריק. אווירה של הפגנת יום כיפור. עלינו לאיילון דרום דרך ארלוזורוב, וחזרנו דרך קפלן. בצומת קפלן היה יותר סואן, ולא חסמנו את הכביש ליותר מדי זמן. בכל זאת, חנונים. חזרנו לכיכר רבין. חלק מהמכוניות צפרו בזעם, חלקן בתמיכה. היו בעיקר סיסמאות, והמון זיעה.

 

כיכר רבין שוב. אינספור ניידות. עשרות, אולי יותר, חיילי משמר הגבול. הם אחזו ידיים ויצרו סביבנו שרשרת אנושית. אין יוצא ואין בא. אנחנו עומדים שם, כמה מאות אנשים, סגורים בתוך מחסום של מג"בניקים. הם טובים בעסק הזה, של מחסומים. יש סיבה לכך שכבר לא מביאים שוטרים רגילים להפגנות, בדיוק כמו שעושים בשכונות מצוקה. אנחנו היינו רגועים באופן די מרשים. בלי לדחוף, בלי להיכנס להיסטריה. פשוט שם.

 

שוטרי מג"ב מכים מפגינה. צילום: אמיר וייס

 

בשלב מסוים אירע מיני-בלאגן, לא בדיוק הבנתי איך. המג"בניקים הרפו למספר שניות, וניסינו לצאת. כשהגעתי למחסום המג"בניקים, שהושב לקדמותו, הם סירבו לתת לי לצאת – ואז אחד עצר, עזב את ידו של האחר. יצאתי. החברים שלי נשארו בפנים. המעצרים הגדולים כבר החלו, ומספר מג"בניקים נעלו מפגינים בבית העירייה. הלכתי לראות מה קורה שם, אבל פתאום אנשים רצו, והקפקף הארור שלי משוק הכרמל עף לי מהרגל. חיכיתי עד שרוב האנשים עברו, והלכתי לקחת אותו. בעוד שאני מתכופפת, עבר אחד המג"בניקים בריצה. כמעט בלי לעצור הוא הדף אותי בכוח לרצפה, והמשיך לרוץ. השני דחף אותי שוב, ובעוד שאני מנסה לקום, בא שלישי בדחיפה כואבת במיוחד שהייתה יכולה לסתום את הגולל על הנושא, אלמלא הגיח הרביעי ובעט בי. בעיטה רצינית כזו, מהסוג שמשאיר סימן. סתם בעיטה, על הדרך. נראה לי שכבר היה ברור שאני לא בדיוק הטיפוס שיקום ויכניס אחת לשוטר.

 

בהנחה שהקפקף האבוד שלי לא סיכן את ביטחון הציבור, זה היה סתם ככה. אני לא מפגינה אלימה. אני די חנונית, בעצם. לא שוברת כלום, לא הופכת פחים, לא פורצת. אני צועקת דברים, מה שעשוי להיות די מעצבן, אבל בטח לא סכנה ביטחונית.

כנראה שזה מה שמוזר כאן.

 

מסתבר שאני כן סכנה ביטחונית.

 

לא ספגתי אלימות קשה. לא שברתי שום דבר, לא סדקתי שום דבר, כל השיניים שלי במקום. המג"בניקים הנחמדים אפילו דאגו שהסימנים הכחולים-סגולים שלי יהיו באזורים שהשתיקה יפה להם (כאילו, בתחת), ולא תוטרד מנוחתי מחר בבואי לבחור בגדים. מפחיד אפילו לחשוב איזו אלימות היא מנת חלקם של אנשים משכבות מוחלשות, ולא של תל אביבית בעלת מראה אשכנזי. ממש ממש מפחיד לחשוב איזו אלימות היא מנת חלקם של פלסטינים – אבל היה משהו כל כך רנדומלי בבעיטה הזו בסוף, כל כך לא הכרחי, שזה היה מפחיד.

 

פתאום הבנתי שאני באופן רשמי אויבת המדינה. הרי אותם חיילים לא עובדים באופן עצמאי, הם מקבלים פקודות ממישהו. אלו אותם מחלקי פקודות שאמרו להם לא לבחול בדבר, לעצור את הדברים בכל מחיר. אלו אותם מחלקי פקודות שעשו לנו דה-הומניזציה מוחלטת, שאמרו שאנחנו הסכנה.

 

ועכשיו? עכשיו אני בבית, אחרי מקלחת של מים קפואים (ע"ע זיעה). יושבת על הלאפטופ, בקרוב אכוון שעון לשמונה, לקום לתרגול בערבית. יש מחרתיים מבחן, כבר אמרנו. יש לי עדיין מה להפסיד, ואני עדיין לא רוצה להפסיד אותו – אבל בכל יום מצטמצם מלאי הדברים שאני יכולה להפסיד, הופך בטל בשישים. של רובנו, אני מניחה. אנחנו 99% של ייאוש, והמדינה הזו הבהירה לי היום רשמית שאני האויב. זה מוזר, ועצוב – אבל לשמחתי, כרגע זה מעורר בי בעיקר רצון להילחם בחזרה. לא במג"בניקים. אני הרי חלשלושית וחנונית פציפיסטית באופן כללי, אלא להילחם במי שבעט בי באמת, וכינה אותי אויבת.

 

המדינה.

לבלוג של גל חן תחפושת מבריקה