פמיניסט אמיתי צריך לסתום את הפה
להקת הנשים עושה בלגן בעולם
עמוס תמם פותח את הלב על הנושא שכולם מעדיפים להדחיק
האהבה הראשונה, זאת שהלכה לי
אימ אמא שלך
קלאסי ליום העצמאות: סלט חיטה צבעוני
העם בלי הגולן
שומרת אחותי
הלילה חלמתי שוב שהבן שלי איננו
יפה בפסטל
בעיה קטנה ומטריפה שלי
לא רוצה להתמודד עם זה לבד
איך לגרום לילדים לסיים מהצלחת?
רשת הצלה
יום העצמאות: 2 המלצות לטיולים משפחתיים
עוגת שמרים שושנים
כשגילו לי את הסרטן
X

הסטטוס שהצית כל כך הרבה שנאה

ליאן רם
חברת הועד המנהל של מתפקדות: לובי פמיניסטי
אתר מתפקדות: http://mitpakdot.co.il/
מתפקדות בפייסבוק: http://www.facebook.com/#!/groups/mitpakdot/
0
0
SHARES

בשבוע שעבר פרסמתי בפייסבוק את תמונתו של נהג מונית שהטריד אותי מינית במהלך הנסיעה. התגובות רוויות השנאה שהגיעו לאחר מכן הדהימו אותי. היום, אחרי כמה ימים, אני עונה לחלק מהתגובות ומזמינה אתכן לשבור את השתיקה סביב עבירות המין

20.08.12

"זה שמוליק, נהג המונית שלקח אותי מרמת החיל לדיזינגוף. אחרי שהמליץ שאפזר את שערי כי זה נשי יותר, והעביר עלי מבטים ארוכים מלמעלה למטה, הציע שאשאיר את שמי ואת הטלפון שלי כך שיוכל לקחת אותי לנסיעה חינם לשמוע איתו מוזיקה, כל עוד אשב לצידו. אם למישהי יהיה חשק להסביר לנהג האדיב למה בלתי נסבל לנו לעלות על מוניות, ואיזה תפקיד חשוב הוא ממלא בתרבות האונס, זה המספר שלו: 052-7097872"

את תמונתו של נהג המונית, עם הטקסט למעלה, העליתי לפייסבוק לפני ימים ספורים, בתום נסיעה בלתי נסבלת במונית. הנחתי שאקבל מספר לייקים מסוים ואזכה להתעלמות גדולה, כי הטרדה מינית ברחוב, במונית, היא תופעה שכיחה מאוד. אין אישה שלא חווה את זה לפחות פעם ביום, לרוב מספר פעמים ביום, ומה שנהיה לשגרה, לא מעניין, ולא מדובר.


התגובה לפוסט הדהימה אותי.

הרשת הוצפה בסטטוסים מלאי שנאה על האישה המרושעת שהרסה לנהג המונית , שכל פשעו היה ניסיון חיזור לגיטימי, את הפרנסה. התיבה  שלי התמלאה באיחולי מוות בייסורים קשים. במאמר מאוזן להפליא באתר חורים ברשת שטחה אילנה ברודו את גרסת הנהג, ביקרה את משפט השדה כביכול, שביצעתי בו, ולא ביקשה את גרסתי. ביקשתי מעורך האתר להסיר את התוכן. למעשה, המאמר מהווה פרקטיקה הידועה גם כ"אונס שני" - דרכה של החברה להעביר מתלוננות מסכת ייסורים בציבור, כדי להעניש אותן על הפרת הסדר, וכדי לוודא שנשים אחרות לא יפצו פה. עורך האתר הודיע לי כי הפוסט לא יוסר מהאתר.

גם התגובה של הנהלת פייסבוק לא איחרה לבוא. יום לאחר שהתוכן עלה לאוויר, קיבלתי הודעה שאני חסומה לתגובות בפייסבוק למשך 24 שעות, שהתמונה הוסרה, ושבפעם הבאה שיתלוננו עלי, הפרופיל שלי יחסם לצמיתות.

 

היום, לאחר כמה ימים, אני יכולה להתחיל ולעבד את מה שהרגיש לי כמו מופע אימים, ולהתחיל לחשוב איפה אני ביחס אליו. בהמשך אעבור על התגובות העיקריות לאירוע, אשיב להן, אביא את הרהורי לבי, ואזמין אתכן לקחת חלק בשבירת השתיקה על עבירות מין.

 

הנה דוגמה מייצגת לתגובות שקיבלתי על הפוסט:

 

1) חזקי ואמצי :)
אל מול ים תגובות הנגועות בחוסר ידע, היעדר חוש ביקורת חברתית, והשזורות בשנאת נשים, עמדו לצדי עשרות נשים וחיזקו אותי כל הדרך. "אני אתך", "המציאות שלך היא המציאות שלי", "שמחה על הדיון שעוררת" – הזירה הפמיניסטית השוקקת היא זו שנתנה לי גב להתבטא, ולא להימלט מהמקום עד לרגע זה. ההיפך, הן עודדו אותי להמשיך לעמוד על שלי בידיעה ברורה שאני לא לבד.


אם אי פעם נפגעת הטרדה מינית, תקיפה מינית, או נפגעת אונס תתייעץ איתי אם כדאי לה להתלונן, אשאיר את את הבחירה בידיה, שכן היא היחידה שיכולה לקבל החלטה גדולה כל כך. אבל הדבר הראשון שאציע לה לבדוק הוא מי עומדות לצידה. כי זה עושה את כל ההבדל. והזירה הפמיניסטית בארץ מהווה גב לנפגעות פעם אחר פעם. זו התוצאה של מדיניות ה"להאמין אחת לשנייה" (מרב מיכאלי, הארץ, 06.09.2010).

2) מכוערת, כונפה, מי ירצה לגעת בך בכלל
הייתי יכולה להתעלם מסוג זה של תגובות, על סעיף "רמה נמוכה", אבל הפרקטיקה של השתקת נשים באמצעות פלישה לצורה שלהן ולמיניות שלהן שכיחה דיה כדי שנדע לזהות אותה, נבין ממה היא מוזנת, ונלמד איך להתמודד איתה.


גם מי שלא עברה על מיתוס היופי של נעמי וולף (כולי תקווה כי תשלמנה במהרה את חסך הידע החשוב הזה), יכולה להבחין בכפל הפנים שהחברה נוהגת בכל הנוגע למראה חיצוני של גברים ושל נשים: גברים מתוגמלים  על השכלה, ממון, וקריירה – נכסים שנצברים ונשארים לנצח, ונשים מתוגמלות על יופי, גיל צעיר, ואפילו תום (העדר ידע) – נכסים שנעלמים עם השנים. כך שנשים לומדות להעריך את עצמן בראש ובראשונה על פי המראה שלהן, גם אם ההישגים התעסוקתיים, הכלכליים, והאינטלקטואלים שלהן עוצרי נשימה.


על קרקע כזו, אם גבר מעוניין לגרום לאישה לברוח מהזירה הציבורית, ולהתחרט על הרגע בו העזה לפצות פה, ולדרוש את שמגיע לה (סביבה בטוחה) – הדרך הקלה ביותר היא להעיר על הצורה שלה. אישה שלא מכירה את הפרקטיקה הזו, לרוב מתרסקת. גם אלו שמכירות.


התמודדות עם שנאת נשים מסוג זה פשוטה: הכנסת מגדר לתכנית הלימודים כך שילדות יכירו את דרכי החברה להתעמר בהן, ושינוי ייצוגי נשים במדיה באופן דרמטי.

3) לכי למשטרה
המיתוס הנפוץ ביותר בקרב המגיבות והמגיבים הזועמים, היא כי המקום היחיד הלגיטימי לתלונות על עבירות מין, היא מערכת המשפט. זו כמובן טעות. אם יש מקום בו אישה יכולה לדעת בוודאות גדולה שהתלונה שלה תיגנז, הרי זו תחנת המשטרה.


מספר הנשים שנתונות לאלימות מינית במדינה הוא בלתי נתפס: כל ילדה שביעית עוברת גילוי עריות, כל אישה חמישית נאנסת, כל אישה שלישית עוברת תקיפה מינית, והטרדות מיניות הפכו לשגרה יומיומית עבור כולנו. כל אישה במדינה חיה תחת טרור מיני –  ותחת איום ודאי כי הפגיעה הבאה בו תבוא, רק שלא ניתן לדעת היכן ומתי.


מתוך שפרקטיקות של אלימות מינית נפוצות כל כך, וכולנו מורגלות בהן, המקרים שמגיעים למשטרה הם החמורים יותר. אבל גם כשמדובר באונס ובגילוי עריות, הסיכוי של עבריין מין לשבת בכלא - אפסי.
 

את המספרים תוכלנה למצוא בדרישתה של מאיה ורד לב, נפגעת גילוי עריות, להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את היקף התופעה של עברות מין בארץ. דוגמה להתנהלות הפושעת של מערכת הצדק תוכלנו לראות במשפטה של ורד דורון, שאביה האנס מסתובב חופשי על אף שהורשע בגילוי עריות.

 

למרות שזעקנו לאפשר את הפרסום, עדיין מסתובב בישראל אדם ציבורי עם קריירה מזהירה בעוד האישה שאנס משקמת את חייה. לא חסרות דוגמאות לתיקי אונס שנסגרים בפרקליטות – שאלו את מבקר המדינה.


4) ביצעת בו לינץ'
דיון שאני לא אוהבת לנהל, עוסק בגוף הטוענות ובמניעים שלהן, במקום בטיעונים עצמם, ולכן לא תתפוסנה אותי עושה את זה לעיתים קרובות.


במקרה זה, הפער בין הנזק הנקודתי שנגרם לנהג (שיחות טלפון בודדות במשך יומיים), לבין הטראומה המתמשכת של הנשים (צפי סער, הארץ, 27.12.2011) דרמטי דיו, כדי שאנסה להבין מה הביא את המגיבות ואת המגיבים לעסוק בעגמת הנפש של הנהג, ולהתעלם כליל מהחוויה של להיות אישה תחת טרור מיני בארץ.

למה גברים?
סיפר לי ידיד פמיניסט לפני יומיים, שכשעבר על תגובות של גברים לאירוע, ראה בזה אחר זה את עצמו לפני שפיתח מודעות פמיניסטית. הוא זכר שהתגובה האינסטינקטיבית שלו לכל האשמה בהטרדה מינית של אחרים היתה פחד אדיר שמחר הוא יהיה שם, פרצופו מרוח על קיר פייסבוק של איזו אחת, שלא ידעה להבחין בין פלירט ידידותי, לבין הטרדה מינית.

היום אותו בחור הוא אחד מבני הברית הנפלאים שלנו, ועל אף הסטריאוטיפ שסולידריות עם נשים פוגמת בגבריות, ההאיש הזה הוא פנטזיה של כל אישה סטרייטית. את הדרך שעבר, אני מאחלת לכל גבר לעבור. כי המקום בו הוא נמצא פותח מגוון אדיר של אפשרויות להעביר את החיים, מגוון רחב של תחושות שלפתע מותר להתנסות בהן, פטור גורף מהתעללות באחרות ובאחרים, עניין אינטלקטואלי אדיר, ובטחון מלא שלעולם לא תואשם באלימות מינית. כי היא ממך והלאה.    

למה נשים?
התגובות של נשים לאירוע שפרסמתי החלו ב"כל יום אני מקבלת מאה כאלה". שנייה אחרי שפירטו את רזומה ההטרדות המיניות שהן סופגות, עברו המגיבות להסביר עד כמה זה חסר משמעות עבורן, קטן עליהן, מחליקות-צוחקות-מפלרטטות בחזרה.


אם נעצור לחשוב על האפשרות האחרת שעומדת בפתחן, זה יהיה מבעית. איך נראית השגרה של אישה שלא קטן עליה? שהיא לא מחליקה? לא צוחקת? לא מפלרטטת בחזרה? לי אישית היא נראית כמו גיהינום. על אחת כמה וכמה כשאת תופסת את עצמך כאישה חזקה, אסרטיבית, כל יכולה.

אותה אישה חזקה יוצאת למרחב הציבורי בבוקר, לבושה היטב, נוסעת למקום עבודתה בו היא עושה חיל, ומהרגע שהיא יוצאת מהבית, ועד שהיא חוזרת בערב, היא בזירת קרב של הדיפות. מאחד מתעלמת, לשני עושה פרצוף, השלישי אשכרה פוגע בה, הוא צריכה דקה בשירותים כדי להתאפס על עצמה. יתכן שהרביעי אף יגע בה, אבל סיכון של המשרה המושלמת שלה לא שווה את ההתנגדות. איך את יכולה להמשיך לתפוס את עצמך כסופר וומן אם כל חלאה שנקרא בדרכך יכול להעיר על איך שאת נראית, על מה שאת אוכלת, על ההעדפות המיניות שלך, על הסטטוס המשפחתי שלך, או להעביר מבטים מפשיטים, גם כשהמחשבה על קרבה פיזית אליו מבחילה?


קשה לשאת את הקונפליקט הזה. והפתרון שלו יכול להיות קל: אם זה לא מזיז לך, אז כאילו לא קרה. רבות מהנשים שאוחזות בגישה של "אני מחליקה" למעשה מתנתקות מהתחושות שלהן, ומהרצונות שלהן, ו"זורמות" עם מה שעומד על סדר היום של הגברים סביבן.

 

גם אני הייתי שם, עד לפני מספר שנים. עד שהתחלתי לראות את החוט המקשר בין הטרדות רחוב, לתקיפה מינית, לאונס, לזנות, לחשפנות, לפורנוגרפיה, ולפרקטיקות רבות אחרות שממשטרות את המיניות שלי. שם נגמרה היכולת שלי לספוג. לכן גם לא שופטת את מי שעדיין מחייכות. זו פרקטיקת הישרדות, ולגיטימית כמו כל תגובה אחרת. התגובה היחידה שאינה לגיטימית, היא לכפות על אחרות את תפיסת עולמך. אם זה להשתיק נפגעות בטיעונים של "מה את מתרגשת" או לצד השני: "למה את לא מתלוננת?!".

5) המעשה הוא לא מידתי\ לא מוסרי.
על אף הגיבוי הנרחב בזירה הפמיניסטית, היו קולות שטענו, שהבחירה שלי היתה לא מידתית, ולא מוסרית. הייתי רוצה לבחון באופן ביקורתי את הקריטריונים המקובלים למידתיות במקרים כאלה.


האם רק במקרים של תקיפה מינית או אונס מותר להשתמש בפרקטיקה של naming blaming & shaming?


האם בהכרח הנזק של תקיפה מינית קשה יותר מזה של הטרדה?


האם זה תלוי מותקפת?


הנושא תלוי ועומד בזירה, ובטוחתני שהרבה מילים ומחשבות עוד ישפכו עליו. לעת עתה עמדתי בעניין זה היא כי הבחירה לגבי מידתיות ומוסריות, היא של האישה שספגה את הפגיעה. שום כללי אצבע לא צריכים להנחות בת חווה שחיה בתרבות אונס, שזו לה ההטרדה המאתיים לאותו יום, ושמבט אחד פוגעני, הוא טריגר לזוועות גדולות בהרבה. אני לא מתערבת לאחרות בתגובות שלהן. לא שופטת. ואני מעוניינת שיותירו לי את אותו מרחב תגובה.

בנפרד ממרחב הבחירה שאני מעוניינת לשמור לנפגעות כשבאות להגיב, ובלי לפגוע לרגע בזכותן לעשות זאת, אני גם מעוניינת ליצור חברה שבטוח לחיות בה. לנשים, לבעלי חיים, לערביות וערבים, לנכות ולנכים, לבעלות ולבעלי לקויות נפשיות, למהגרות עבודה, לפליטים, וגם – כן, גם לגברים.

נשים, חברותיי
מהומת הימים האחרונים הבהירה שרבים מהגברים סביבנו לא ממש יודעים את היקף האלימות לה אנחנו חשופות. כמה פעמים ביום עלינו לגייס כוחות כדי "להחליק" עוד מבט, ועוד אמירה.


השבוע, הוא שבוע בו מדברות – מיום חמישי האחרון (16.8) ועד חמישי הבא (23.8) מדי ערב אנחנו מעלות לפייסבוק סטטוס שנקרא: "דו"ח הטרדות יומי", ובו פורשות את חוויותינו במרחב הציבורי.

 

לא תאמינו כמה משחרר להתחיל לכתוב הכל, בלי לסנן, בלי לחשוש שדמיינת (או לפחות לחשוש בקול רם), בלי לדרג היררכיה של פגיעות, לשבוע אחד – פשוט לשפוך הכל.


דוגמא לסטטוס של טל גוטמן:
Thursday via mobile
הי ליאן, הנה הדו״ח הטרדות שלי: אין הטרדות
נ.ב
לא הייתי היום במרחב הציבורי
 

עוד דבר:

בדרך שאני עשיתי עד היום, גיליתי שהמקום בו הצלחתי ללמוד הכי הרבה, לראות אחרות ואחרים, ולהעלות רמת מודעות, היה בסביבה בטוחה. לא תחת התקפה, לא תחת ביקורת, רק כשראו אותי באמת, הסתכלו לי בעיניים, ונתנו לי מרחב בטוח לבחון ביני לביני את השקפת העולם שלי. ואת המרחב הזה אני מעוניינת לתת גם לגברים. לכל גבר שקורא את הטקסט הזה ואומר: "אני לא מסכים עם מה שעשית, אבל אני כן רוצה סביבה בטוחה לי ולאחיות שלי.

 

איך מתחילים?" המקום הראשון בו הייתי ממליצה לחפש בני שיח לנושא, זו התנועה לגבריות חדשה.


לסתם תהיות, דיונים, החלפת מחשבות – אני מעבירה זמן רב ב"מתפקדות: לובי פמיניסטי" בפייסבוק. אם פניכם לשלום, בואו לבקר.

 

 

לאתר של מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי אונס ותקיפה מינית

קו חירום לנשים: 1202
קו חירום לגברים: 1203

הכי מחופשות באתר