בסוף השבוע האחרון התקיימה בדובאי ועידת האינטרנט של האו"ם, הסופה הצביעו 89 מדינות בעד העברת השליטה על האינטרנט לידי הממשלות, ו- 55 הצביעו נגד. ארה"ב סרבה לחתום על הכללים שאושרו בוועידה. למעשה, היה זה סיכום של דיונים ארוכים שהתקיימו בשבועות האחרונים ב- ITU, שהוא בעצם רשות של האו"ם, שמטרתם לקבוע מי יהיה "האחראי על האינטרנט", כדבריו האלמותיים של רזי ברקאי.  למעשה, אומות העולם הלא דמוקרטיות התכנסו כדי להציע אמנה שתעביר את הסמכות לסגירת האינטרנט לידיהן.

 

עוד ב Onlife:

 

 

מי שולט ברשת?

נכון להיום, הרשת נשלטת על ידי מספר שחקנים וללא שלטון מרכזי אחד, כאשר שרידים היסטוריים למבנה האוניברסיטאי והביטחוני שלה נותרים. בחלק ניכר מהמדינות האחראים על השימוש הם ארגונים שלא למטרות רווח (כמו באיגוד האינטרנט הישראלי, שהוא עמותה), ובמדינות אחרות הרגולציה היא של רשויות ממשלתיות.



ועידת התקשורת הבינלאומית רצתה להעביר יותר סמכויות הרחק מממשלת ארצות הברית והארגונים הלא ממשלתיים, אל ידיהן של ממשלות רבות. המשמעות? כמו בכל מקום אחר: אותה העברת שליטה תעשה תחת לחצים פוליטיים, ממשלתיים, ושאר בעלי אינטרסים. וכפי שראינו כבר בעולם, בכל מקום בו יש אינטרס פוליטי, מתחילים לחסום אתרי אינטרנט המתנגדים לשלטון.

מה שקרה בפועל, למיטב הבנתי, הוא שמספר משמעותי של מדינות סירב לחתום על האמנה, ובעצם פוצץ את האירוע. המשמעות היא שכעת הצדדים יצטרכו להחליט האם הם כופים את האמנה, ומקבלים שני "אינטרנטים" שונים, או מנסים להגיע לקונצנזוס.

 

בינתיים, בישראל - המשטרה תחליט?

אחד הדברים העצובים בדמוקרטיה הוא שקבוצה קטנה של בעלי שררה לפעמים מקבלת לה את הסמכות לשנות את הכללים במהלך המשחק, וכשהיא עושה את זה, היא בדרך כלל עושה זאת במחשכים. כך היה הסיפור עם חסימת אתרי ההימורים שהניסוי בה החל בשנת 2010.

 

למזלנו, אחרי הרבה עבודה קשה מצד איגוד האינטרנט, בית המשפט המחוזי פסל את החלטת המשטרה וקבע כי לה אין סמכות להורות לספקיות האינטרנט לחסום גישה לאתרים מסוימים (ההחלטה כעת בערעור). אבל, רוצה המדינה והיא מגישה חוק עוקף, וכעת מבקשת לאפשר לה לסגור אתרי אינטרנט, ללא הגבלה, באמצעות חוק הגבלת שימוש במקום למניעת ביצוע עבירות (תיקון – הגבלת גישה לאתר אינטרנט ותיקונים שונים), התשע"ג – 2012.

 

מדרון חלקלק: תנו לשוטר את הסמכות להחליט

בגדול, מדובר בחוק עוקף, שנועד לבטל את ההחלטה של בית המשפט במקרה של איגוד האינטרנט (באותו המקרה, בית המשפט פסק כי אתר אינטרנט אינו "מקום" ולכן הסמכות לסגירת "מקומות" הימורים שקיימת למשטרה לא בתוקף). כעת, רוצה המשטרה סמכות חדשה:

 (1) היה לקצין משטרה מוסמך יסוד סביר לחשד כי אתר אינטרנט משמש לביצוע עבירה המנויה בתוספת השניה, וכי יש יסוד סביר לחשש שאתר האינטרנט ימשיך לשמש לביצוע העבירה אם לא תוגבל הגישה אליו, רשאי הוא ליתן צו המורה לספק גישה לאינטרנט להגביל את הגישה לאותו אתר אינטרנט;  צו לפי סעיף זה יכול שיינתן גם אם באתר מתקיימת פעילות חוקית ובלבד שביצוע העבירה איננו חלק שולי מהפעילות הכוללת של האתר.

 

זהו מדרון חלקלק. במקור, חוק הגבלת שימוש במקום למניעת ביצוע עבירות נועד לאפשר לבית המשפט להוציא צו לסגור את המקום, ובמקרים מיוחדים לאפשר לשוטר לסגור את המקום בצורה מנהלית. כאן, סעיף 3ו לחוק בעצם אומר: עזבו אתכם מבתי משפט, תנו לשוטר סמכות וזהו. ואז מגיעה הרחבת השימושים.

 

הרחבת השימושים? מתחילים בשתי עבירות נוראיות שקל להפחיד אותנו מפניהן: פדופיליה והימורים. ברור שכולם מתנגדים לפדופיליה והימורים, לא? ובכן, לא באמת. בגלל זה משתמשים בביטוי "התוספת השניה". בעצם, מכניסים בחוק רשימה סגורה של עבירות, שאפשר בכל עת להוסיף עליהן. ירצה המחוקק להוסיף גם עבירות של פגיעה בביטחון המדינה, והנה סגרנו גם עוד אתרים.

 

 עזבו אתכם מבתי משפט, תנו לשוטר להחליט וזהו (צילום: שאטרסטוק)

 

איש לא יודע איך זה קורה

עכשיו, כיאה לכל דבר חקיקה מודרני, הצדק בו נעשה, אך לא נראה. סעיף 3ו לחוק, שדן בהארכת תוקף הצו, רוצה לקבוע כי "החומר הנוגע לבקשה להארכת תוקפו של צו ההגבלה המינהלי או מידע שעליו מתבססת בקשה כאמור וכל חומר אחר הנמסר בהליך נשוא הבקשה יועמדו לעיון השופט בלבד; החומר יסומן ויוחזר לקצין משטרה מוסמך או לתובע (בסעיף זה: המבקש) לאחר העיון" ;כך גם החלטת השופט, שיכולה שתהיה חסויה: "בית המשפט יודיע לבעלים או למחזיק ולקצין המשטרה המוסמך על החלטתו בבקשה לפי סעיף זה, ורשאי הוא לקבוע שנימוקי ההחלטה, כולם או מקצתם, יהיו חסויים".

כלומר, אזרחי ישראל עשויים למצוא עצמם במצב בו ניתן צו סגירה כנגדם אשר הוא חסוי ולא ניתן להם. הם לא יוכלו לערער על צו כזה, כיוון שנימוקי ההחלטה יהיו חסויים. נשמע מעניין? ובכן, זה המקום להזכיר כי גם חוק נתוני תקשורת האהוב שלנו, שמאפשר למשטרה לקבל נתוני GPS  על אזרחים ופירוט שיחות הטלפון שלהם, נותן צווים בדלתיים חסויות. ולכן, לדוגמה, אנחנו לא יכולים לדעת כיצד החוק מיושם, כמה בקשות כאלה באמת מוגשות שלא כדין, ואיך עובדת הביקורת השיפוטית.

 

מותר לכם להמר, אבל רק אצלנו

מה שמצחיק הוא שהחוק עצמו הוא אבסורדי: ברור לנו כבר עכשיו שלא משנה איזה צו לחסימה של אתר אינטרנט יינתן, התוקף שלו הוא