בשבועות האחרונים הצליח בלוגר אנונימי, המכונה אישתון, להקים עליו את מצ"ח ומשטרת ישראל. אמש (ב') הצהיר כי הוא מוכן ללכת לכלא, על אף חפותו, ובלבד שהצבא יחשוף נתונים אותם ניסה לחשוף בעצמו. אז על מה הסערה? בחודש אפריל השנה פרסם אישתון פוסט בשלושה חלקים בשם גיבורים נולדים במותם, שהחל בתחקיר על 126 האנשים שנוספו בשנה שחלפה לרשימת חללי מערכות ישראל שפרסם משרד הביטחון.

 

עוד ב Onlife:

 

שני נתונים מטרידים עלו מהתחקיר שערך: הראשון הוא הפער בין המספרים עליהם מצהיר משרד הביטחון לבין הנתונים באתר ההנצחה הרשמי "יזכור". השני הוא כי רוב הנופלים לא נפלו בהיתקלויות עם האויב או אירוע בטחוני עתיר תהילה אחר. על פי התחקיר של אישתון, הגורם המוביל למוות בצה"ל הוא התאבדות.

 

מה שהצית את תשומת הלב התקשורתית, והביא את אלוף בן, העורך הראשי של עיתון "הארץ", לטעון כי "אילו היה בישראל פרס פוליצר, התחקיר של אישתון היה ראוי לו", היה דווקא תגובת צה"ל. או, אם לדייק, הפתיחה בחקירה נגד הבלוגר, בזמן ששמות 126 החללים עדיין לא פורסמו.

 

בתחילת החודש פורסם בבלוג של אישתון כי הוא נמצא תחת חקירת מצ"ח ומשטרת ישראל. זה היה הרגע בו אנשים התחילו להבין שאם צה"ל מתעקש להסתיר – כנראה שיש כאן משהו מעניין באמת.

 

 

 

לפי החוק: בישראל אין חיסיון עיתונאי

הסיבה לפתיחת החקירה, כך סיפרו ל"הארץ" גורמים המקורבים אליה, היא טענת משפחות שכולות כי נחשפו פרטים על מות יקיריהם בבלוג של אישתון. לדברי המקורבים, צה"ל מעוניין לגלות מי המקור שהדליף לאישתון את המידע, אבל במקביל, גורם צבאי בכיר טען כי אישתון אמנם החזיק במידע פרטי, אבל לא עבר עבירה פלילית. מדובר במידע שאמור להיות גלוי (גם אם נניח בצד את סיבת המוות, השמות היו אמורים להיות גלויים). כל זה נשמע מוזר שכן אישתון עצמו פרסם בסוף כל אחד מהפוסטים כי שלח את החומרים למבקר המדינה.

 

בישראל אין חוק חיסיון עיתונאי, ולמרבה הצער, מדובר במושג נזיל מאד. מי הוא בכלל עיתונאי הזכאי להגנה הזאת, ועל איזו הגנה בדיוק מדובר? הנושא נתון לפרשנות. "החיסיון העיתונאי אינו מעוגן בחוק הישראלי כלפי אף עיתונאי - לא בלוגר ולא עיתון - והוא פועל יוצא של תקדימים משפטיים בלבד" כותב אישתון.

 

"על המסמכים שברשותי לא מצוינת שום דרגה של סיווג וכמובן שאין בהם השלכה לביטחון המדינה", כתב, "לא ביצעתי שום פשע ולא יוסגר שום מקור. גם אם החוק לא נותן לי הגנה, הרי שהצו המוסרי, המקצועי והדמוקרטי, הוא ההגנה האמיתית וכאשר זה נגרע מאיתנו, לא יעמוד אף חוק לזכותנו".

 

אישתון: "התחקיר לא על התאבדויות בצבא"

"התחקיר עצמו לא היה על התאבדויות בצה"ל, זה פשוט נושא כה רגיש שהוא תופס את תשומת לב הקוראים", אמר ל- Onlife הבוקר אישתון. "התחקיר היה על חללי צה"ל, ולנסות להבין ממה הם מתו. יש מחסור בשמות במניין החללים אל מול המספר שהציג משרד הביטחון, והציבור לא יודע ממה מרביתם מתו".

 

"הציבור מחונך ע"י טקסים ונאומים, להאמין שכל החללים נפלו בהגנה על המולדת", מוסיף אישתון, "כשבפועל, בשנים בהן אין מלחמה רגלית (לעומת מבצע כמו עמוד ענן), מדובר באחוז חד ספרתי מהחללים".

 

בתגובה לשתיקת הצבא על הנתונים, דרש אתמול אישתון ממשרד הביטחון לפרסם את 126 השמות. אם יפורסמו השמות, ילך לכלא מיוזמתו, על אף חפותו.

 

אפשר להבין מדוע ההתאבדויות בצה"ל מעוררות תגובה חריפה כל כך, במדינה שדורשת לשלוח את כל בניה ובנותיה לצבא. אבל גם אם אפשר להבין את רגישות המשפחות השכולות, שביקשו לדעת מדוע נחשפו פרטי מותם של יקיריהם, אין בכך כדי להצדיק חקירה נגד הבלוגר. למעשה, יש גם מי שמודה לו על הצעד שעשה.

 

 

"גם אם עולות טענות נגד אישתון על אתיקה עיתונאית או על פגיעה במשפחות השכולות, אני עדיין אומרת לו תודה", אומרת שיר אלוני, שאחיה התאבד בעת שירותו הצבאי.

ע"פ הדו"ח שקיבלה משפחת אלוני ממצ"ח, ב-24.8.94 יצא אחיה של אלוני מהבסיס עם נשק, ובשעות הערב ירה בעצמו בוואדי התימנים בשכונת עין כרם בירושלים. יומיים לאחר מכן, מצא את גופתו בן 14 שהסתובב בוואדי. "ההודעה נמסרה לנו בשישי בערב", מספרת אלוני, "והם סיפרו כל מיני גרסאות, שאף אחת מהן לא כללה את המילה התאבדות". למעלה מחצי שנה ניסתה משפחת אלוני לקבל הסבר מהצבא על סיבת המוות. "בפברואר 95' קיבלנו את הדו"ח המיוחל, 3 עמודים בלבד, בו הוסבר לנו שהוא כנראה התאבד", היא מספרת.

 

נושא "רגשות המשפחות" עולה הרבה בדיון סביב ההתאבדויות. בתחקיר שפורסם במעריב הודה האלוף במילואים אלעזר שטרן כי "לעתים לא מקטלגים מקרה של מוות כהתאבדות, אלא אומרים שנפלט לחייל כדור. יש לזה כל מיני שמות, כמו תאונ נשק עצמית, בעיקר כדי לא לפגוע במשפחה ולהשאיר קמצוץ של ספק". אבל את מי משרת הספק הזה, ומה המטרה של טיפוח אתוס הירואי על חשבון התעלמות מבעיה קיימת?

 

"הנציגים בצבא טוענים שהם עושים 'רישום כפול' - אחד למשפחות ואחד לצה"ל", אומר אישתון. "לא ברור איזה מהשניים מגיע לציבור. כך או כך, עד אשר לא נקבל רשימות מלאות, בהן ניתן לראות שסך סיבות המוות מתאים לסך החללים, אי אפשר באמת לומר שהמספרים נכונים או לא נכונים".

 

ב- 2006, 12 שנה אחרי ההתאבדות, הצליחה רוני אלוני, אחותה של שיר, לקבל את הדו"ח המלא ממצ"ח, שגם בו צונזרו עמודים שלמים. "יש בו עדות אחת מטרידה, שלא נכנסה לדו"ח של הפרקליט הצבאי", אומרת שיר אלוני. "כחודש לפני שאחי ירה בעצמו, הוא נכנס לשיחה אצל הקב"נית, וסיפר על ניסיון התאבדות".

 

"חודש שלם ראו אותו מסתובב מדוכא בבסיס", מוסיפה אלוני, "יוצא על גימלים מרוב חוסר תפקוד. חודש שלם אחרי שסיפר כי ניסה להתאבד, ולא רק שלא עשו דבר, גם אישרו לו לצאת עם הנשק מהבסיס", היא אומרת. איך יתכן שפרט כזה לא נכנס לדו"ח? "הסירו ממנה את האחריות, קראו לזה רשלנות סבירה. אני לא מבינה מה זה בכלל. הדבר היחיד שאני מבינה זה שיש מערכת שמנסה להגן על עצמה מפני האשמה של התאבדויות".

 

"אף אחד לא רוצה לקחת על הנושא אחריות", אומרת אלוני, "כולם מנסים להעביר אותו מהאחד לשני. לא מדברים על זה מספיק בשיח הציבורי, אז אין טיפול. וזאת המשמעות האמיתית של מה שעשה אישתון – הוא העלה את הנושא לשיח הציבורי כמו שאיש לא עשה לפניו, ועל זה אני אסירת תודה לו. זה גורם לי להרגיש שאני לא לבד".

 

 

 

הדיון בנושא מוריד את מספר ההתאבדויות, אז למה אף אחד לא מדבר?

ד"ר אבשלום אדרת, יו"ר עמותת "בשביל החיים", לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדויות, מסכים עם אלוני על חשיבות העלאת המודעות לנושא, אבל משבח את התנהלות צה"ל. "הלוואי ששאר המדינה תלמד מצה"ל כיצד להתנהל בנושא הזה", הוא אומר.

 

ד"ר אדרת מכיר את הנושא מקרוב. בנו ערן נקלע למצוקה בעת שירותו הצבאי, אבל לא הצליח להגיע לקב"ן, ובפעם הראשונה שיצא עם נשק הביתה ירה בעצמו. בעקבות המקרה הקים אדרת את "בשביל החיים", ואת עמותת אשנ"ב – אנשים למען שימוש נבון באינטרנט - לאחר שגילה כי בנו ביקש עזרה בפורומים שונים, אבל קיבל רק עידוד להתאבד.

 

"חשוב לפתח שיח בעניין הזה", אומר אדרת. "חייבים לדבר, הדיבור עצמו מוריד את מספר ההתאבדויות, לא מעלה". לדבריו, הפתיחות שצה"ל מגלה בנושא היא מעודדת, והנתונים הרשמיים מעידים על ירידה של כ- 30% במספר המתאבדים בשנתיים האחרונות. "כשמדברים ופועלים – זה עובד", הוא אומר.

 

"הורדת הנגישות היא צעד קריטי, וב- 2006, כשדן חלוץ היה הרמטכ"ל, הוא העביר תקנה חשובה מאין כמוה – חיילים שמשרתים בבסיסי עורף לא יוצאים הביתה עם נשק", מספר אדרת. "ננקטו צעדים נוספים, תכניות והדרכות, הצבא מאד פתוח לזה. הלוואי שמנהלי בית ספר היו פתוחים לדבר על הנושא כמו מפקדים בצבא".

 

על פי ד"ר אדרת, בכל שנה מתאבדים בישראל כ-550 בני אדם. לשם השוואה, בתאונות דרכים מתים כ-370 אנשים בשנה. "אפשר להוריד את המספרים האלה בשיעורים ניכרים. יש תכניות שפועלות היטב ברוב המדינות המערביות, צריך רק לאמץ אותן", הוא אומר. גם ד"ר אדרת, כמו שיר אלוני, שמח שהנושא עלה על סדר היום הציבורי.

 

באשר להתנהלות צה"ל בנוגע לחשיפת המידע אומר אדרת כי "לכל מקרה יש ועדת חקירה, והממצאים מגיעים לראש אכ"א. טיפול מאד מסודר, אבל הרבה פעמים המשפחות לא משלימות עם זה בגלל הסטיגמה".

 

למרות הטענות של צה"ל - סיבת המוות המובילה בצבא היא התאבדות

כששאלתי את אישתון על דבריו של ד"ר אדרת, ענה הבלוגר תשובה מפורטת: ה"הישגים האלה היו למרות התנגדות צה"ל, ובזכות מספר בודדים שנלחמו במערכת, מרביתם איבדו קרובי משפחה בהתאבדות בצה"ל או צפו באירוע כזה. קצת צבוע שצה"ל מנופף בהישגים שאכן נעשו, כאילו הוא זה שבאמת חתום עליהם.

 

"צה"ל עדיין מציג נתונים של יותר מכפול מהממוצע הישראלי להתאבדויות באותו טווח גילאים (וחשוב לזכור שהיות והממוצע מכליל את המתאבדים של צה"ל, הרי שהמתאבדים הללו דוחפים את הממוצע למעלה, כך שגם ההפרש הוא יותר גדול ממה שנראה). אבל היה קרב קשה מאוד בשנות ה- 2000 שהציג תוצאות יפות, ולכן התפישה של המערכת היא שצה"ל עשה המון ו'תעזבו אותנו בשקט'. אני לא מקבל את הגישה הזאת.

 

"מבחינתי, גם אם נעשה המון, זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות לעשות עוד. למרות כל הטענות של צה"ל ומשרד הביטחון, סיבת המוות המובילה בצבא (מתוך הנתונים שבכל זאת הצלחתי למצוא), היא התאבדות.

 

"אם חושבים שסיבת המוות המובילה בצבא ראויה לתקצוב במקום ה- 50000 בתקצובי צה"ל, ושלא ראוי לבדוק פתרונות חדשניים יותר, כי כבר נעשתה בדיקה ב- 2006 - אז לבריאות. אני חושב שאפשר להביא את מספר המתאבדים בצה"ל קרוב מאוד למספר המתאבדים מחוצה לו ושבכל מקרה, קשה לדבר על פתרונות ושיפורים, כשצה"ל ומערכת הביטחון, מסרבים לתת לנו את הרשימות המלאות של החללים וסיבות המוות. בשורה התחתונה של טיעוני מערכת הביטחון, צריך לשאול: האם הם מציגים מסמכים שמוכיחים את זה?".

 

"גם את המידע שהשגתי", מדגיש אישתון, "שנטען שהוא זמין לכולם, הייתי צריך לחפור ממגיבים לבלוג וממקורות בצבא, ולא הצלחתי להגיע לסיבות מות מרבית החללים או שמותיהם. איפה הנגישות והשקיפות?"

 

"צורת ההתנהלות שלהם מבטלת את האמינות של כל הטענות שהם מעלים. יכול להיות שהמוכר במכולת החזיר לך עודף נכון, אבל אם זה במעטפה סגורה והוא מסרב לאפשר לך להסתכל - לא מעניין כמה ההסברים הם טובים, עד אשר אני לא רואה שראשית קיבלתי את כספי. וזה, קצת יותר חשוב מהעודף שלי במכולת".

 

עדכון תגובת דובר צה"ל (30.12):

בתגובה לשאלתי לגבי פרסום הנתונים והשמות:
"מטעמי צנעת הפרט, הכבוד הרב הרוכש צה"ל למשפחות שכולות ולחללי צה"ל, לא נתייחס למקרים האישיים המובאים בכתבה. 
יחד עם זאת, בצה"ל רואים בנושא מניעת האובדנות בקרב חיילים חשיבות מן המעלה הראשונה. נתוני מקרי האובדנות בצה"ל מפורסמים מדי תום שנה אזרחית בהתאם לדרישה ובניגוד לנטען אינם מוסתרים. היקף מקרי האובדנות מתחילת השנה הנוכחית הוא הנמוך ביותר בשני העשורים האחרונים.
 
"לפני כשבע שנים החל צה"ל בתכנית לצמצום מקרי אובדנות, שהביאה לירידה משמעותית במספר המקרים והיא כוללת הרצאות והכשרה למפקדים לזיהוי מצוקה בקרב חיילים ומתן מענה נכון.
 
"כמו כן, הוגדל מספר קציני בריאות הנפש הפזורים ביחידות השדה ובדרג השטח. כל חשד למקרה התאבדות בצה"ל נחקר במצ"ח ומועבר לטיפול ובחינת הפרקליטות הצבאית ובנוסף, מועבר לוועדה רפואית. ממצאי הוועדות מועברים לגורמי צה"ל ולמשפחות. נציין כי המסמכים המועברים למשפחות במקרים של אובדנות הינם מקיפים ומלאים והנתונים היחידים אשר מוסתרים בהם הינם שמות יחידות ובעלי תפקידים מסווגים וזאת מטעמי ביטחון מידע".
 
בתגובה לשאלתי על פשר חקירתו של אזרח על ידי מצ"ח, בלי שחשף שום מידע מסווג:
"חקירת מצ"ח בנושא טרם הסתיימה והחלה עקב תלונה שהוגשה ע"י מחלקת נפגעים בצה"ל בנוגע לאזרח. כמו כן, מצ"ח מסתייעת במשטרת ישראל כיוון שהחשוד הינו אזרח".

 

עדכון תגובה מארגון העיתונאים:

ארגון העיתונאים פנה היום (ד') למפכ"ל המשטרה רב ניצב יוחנן דנינו ולרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ בדרישה לקיים בדיקה אם זימונו של אישתון לחקירה והחיפושים שנערכו התבצעו בהתאם לנהלים. העתק מהמכתב הועבר לנשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר וליועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין. 

 

במכתב צוין כי הארגון רואה בחומרה רבה "את זימונו של אדם לחקירה בנושא פרסומים עיתונאיים שפרסם, פרסומים שעומדים בקנה המידה המחמיר ביותר של עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית ושמתבססים על פרקטיקות עיתונאיות של חקירה מעמיקה, שימוש אחראי בחומרים, הצלבת מקורות, ופרסום מידע רב ערך המשרת אינטרס ציבורי עליון. הדרישה להסגיר מקורות בניגוד להוראות תקנון האתיקה העיתונאית, תוך שימוש בחדרי חקירות ואיומים, פוגעת פגיעה קשה בחופש העיתונאי ומאיימת על יסודות חופש הביטוי וביקורת השלטון בחברה דמוקרטית".

 

בנוסף, הדגיש הארגון כי "לצורך העניין ונוכח הנסיבות אין בעובדה שמדובר בבלוגר אנונימי ועצמאי, ולא בעיתונאי נושא תעודה בכלי תקשורת מוכר, כדי להפחית מחומרת הפגיעה בעקרונות החיסיון והחופש העיתונאי ובפוטנציאל הפגיעה באינטרס הציבורי הכללי".

 

לקריאת המכתב המלא

 

לאתר של "בשביל החיים". טלפון ליצירת קשר עם העמותה 03-9640222