חשיפתה של רשת זונות קטינות במרכז הכניסה את העיתונות המקוונת לסחרור. הכותרת "זנות" לבדה מספיקה בדרך כלל למבול של גולשים המקווים לקרוא פרטים עסיסיים על זנות, מין ופשע, להתחרמן קצת ולצקצק קצת ולהתענג על האקזוטיקה המדומיינת של עולם הזנות.

 

כי זנות זה אקזוטי וסקסי, וכשמעורבות בעניין קטינות, על כל עולם האסוציאציות המסעיר שבא איתן (פרי אסור, תמימות, בתולין, ושאר דימויים פדופילים פופולרים), זה הופך לעוד יותר מטלטל ומחרמן, וכל זה כי כולם חושבים על זונות, ואף אחד לא מדבר על אונס.

 

עוד ב-Onlife:

 

 

כלומר, הדיווחים כמובן התייחסו לשאלת החוקיות של קיום יחסי המין, אולם הם מיהרו להרגיע כי מאחר שהבנות היו בנות 16, זה לא אונס אלא סתם מין בהסכמה. שום התייחסות לא ניתנה לשאלת האפוטרופסות על הבנות, שמתחת לגיל 18 אינן זכאיות לבחירה חופשית אלא נתונות לשיקול דעתם של הוריהם (אלא אם אלו הוכיחו שאינם ראויים). הקורא אם כן, מקבל את הרושם שכל המעשים הללו מתבצעים בהסכמה ובאחריותן המלאה של הנערות, כנשים בוגרות ועצמאיות. גן עדן ליברלי ממש.

 

 

איפה כאן האונס?

איכשהו, ברור שיש כאן אלמנט של כפיה, אולם קשה למקם אותו בחוק. ההסכמה של נערות בנות 16 נחשבת כהסכמה לכל דבר, אז איפה האונס?

 

האונס נמצא בזנות עצמה, במוסד הזה שמחליף הורמונים, רגשות וחשקים בכסף. שמרוקן נשים מרצונן החופשי ומיכולתן "להסכים" מעצם קיומו - מרחב בו רק החשק הגברי מדבר, רק נקודת המבט הגברית קיימת, ונשים הן אובייקטים יפים וחלולים. הנערות הללו הוכנסו לשם בהבטחה לדאגה, כסף קל ויכולת לטפל בעצמן, עם כל השאר- אונס, כפיה, דהומניזציה - כמובן מאליו, כי הן חשופות אל הדברים הללו ממילא, ברמות שונות.

 

המגייסת, ואם לדייק - הסרסורה, רדפה אחרי הנערות הכי חלשות בחברה. אלו שנחשפו לאלימות מינית ופיזית, שסבלו מעוני והזנחה, אלו שבסופו של דבר נאלצות לבחור בזנות.  הנערות שמקובצות תחת השם המפחיד "נערות בסיכון", ובדרך כלל לא מקשרים אותן בסופו של דבר לזונות הבוגרות, שאותן "מותר" לנצל.

 

מה אכפת ללקוח של זונה בת כמה היא?

היא עשתה מה שכל סרסור עושה. ככה העסק הזה עובד. היא הציעה לנערות הללו סיכוי להנצל ולהשתחרר ביד אחת, וביד השניה כבלה אותן למעגל השנאה העצמית, האלימות והניוון של הזנות.

 

והלקוחות? גם הלקוחות עשו מה שכל לקוח זנות עושה: נהנה מליטוף האגו ומליטוף הזין, ולא שואל שאלות. מולו לא ניצבת קטינה או בגירה, אישה או נערה. מולו ניצב איבר מין ואוסף פטישים שמחובר אליו. הלקוח שאנס זונות קטינות הוא אותו אחד שאונס זונות בגירות, רק עם פטישים אחרים (או אותם הפטישים ממש).

 

מי שאין לו בעיה להשתמש בנשים באופן כללי, למה שירתע משימוש בנערות? למה שירתע משימוש בנשים מחוסרות הכרה? אונס הוא אונס, וכשנותנים לתופעה גושפנקא חברתית באספקט אחד שלה, אותה גושפנקא מתפשטת ומטפטפת לכל האספקטים האחרים. בין לומר על נערה בת 14 שהיא מתלבשת כמו זונה ולכן מגיע לה להאנס (טוקבק וגם טיעון קבוע) ובין אשכרה ללכת לאנוס ילדה בת 14 כי היא זונה אין הרבה מרחק, ואפשר ללכת אותו גם ברוורס.

 

גיל 16: הגיל הממוצע להתחיל בזנות

הקוראים שזועזעו על ידי החשיפה חשבו, ללא ספק, על גילן הצעיר של הנערו והבינו את חוסר הברירה המובנה שבשילוב בין גיל צעיר, חוסר אחריות והעדר אופקי תעסוקה וסעד טובים יותר, כולם הובילו לזנות. אותם קוראים הזדעזעו מהחשיפה של זונות בנות 16, ושכחו שזה הגיל הממוצע לכניסה לעולם הזנות, אם לא קודם לכן.

 

זונות בנות 16 אינן איזו תקלה חד פעמית של מערכות הרווחה, המשטרה, הלקוחות וההורים. הן הכלל. הן התוצר הישיר של מערכת רווחה כושלת שאינה מתערבת ומטפלת בנוער בסיכון, ואינה מאפשרת אפיקי הכנסה שמאפשרת חיים בכבוד לנשים צעירות, למשטרה שמאשימה את הקורבן באונס ובאלימות, ולא רואה איך זו אחריותם להתערב במה שבין גבר והרכוש שלו. הן הכלל אצל הלקוחות, המבצעים אונס בכל פעם ופעם שהם משתמשים בשירותי זונה.

 

אלו לא שירותים, זה גוף, ולהכנס אליו תחת איומים ולחצים זה אונס. הן הכלל אצל הלקוחות שלא רואים את הבעיה בלקנות אישה, כל עוד זה "בהסכמה", תחת ההגדרה הליברלית המעוותת שלה ששוכחת שלא כולנו נולדים גברים לבנים עשירים שיכולים לבחור.

 

הזונות האלה הן לא הילדות שלנו

הבנות ההן אינן הבנות "שלנו", הלבנות, עם ההורים המשכילים והאחראיים והמודאגים, ולכן דמן מותר בלי שום קשר לעבודה בזנות. מותר לנצל אותן כלכלית ומינית ופיזית, ואף אחד לא עומד ומצקצק או מצטער על כך, כי בעולם הליברלי הנפלא שמדינת ישראל משוכנעת שהיא חיה בו, אותן נערות ונשים מוחלשות מביאות את כל זה על עצמן. ניצול מיני של נערות זה מזעזע, ניצול כלכלי של מנקות בנות 40 זה טבע הדברים, והקשר בין השניים לא נמתח.

 

וההורים, אוי, ההורים. אני האחרונה שאלך ואצביע על ההורים בהתחסדות ואאשים אותם במצב המחורבן של המדינה ובקיומם של אנסים, אבל יש להם אחריות. לא כהורים, כאזרחים, כבוגרים המרכיבים חברה. הם אלו שמאפשרים בשתיקה החפצה והטרדה של נשים. הם אלו שמעודדים את הבנות שלהן "להחליק", להיות שקטות  ונחמדות ולא לענות בחזרה, ומחייכים אליהם את החיוך המקטין הרגיל בו מענישים בנות נוער על פתיחת פיהן, זה שאומר בלי מילים "את טיפשונת, אבל חמודה".

 

והבנות מפנימות את מה שההורים ומבוגרים אחראיים אחרים אומרים להן, ועל נערה עצובה, שלמדה שאין טעם להתנגד ושאין תקווה ושאין לה ערך - ובכן, עליה הרבה יותר קל לטפס ואותה הרבה יותר קל לאנוס.