סוגיית נתן אשל ברורה: האיש הודה במה שהודה ועל פי הפרסומים חתם על הסכם במסגרתו הוא פורש משירות המדינה ואינו חוזר אליו. כבר במאי 2012 דיווח ערוץ 2, שהניסיון של אשל לבקש מנציבות שירות המדינה מכתב המנקה אותו מהטרדה מינית – נדחה על ידם.

עוד ב Onlife:

הפרסום נעשה במקביל לחשיפת חלקו של אשל בחיבור הזמני מאוד בין בנימין נתניהו לשאול מופז. הפרסומים המשיכו לטפטף וניתן להניח שרוב מצביעיהם הפוטנציאלים של הליכוד ביתנו ושל השותפות ה"טבעיות" והצפויות שלהם לקואליציה, נחשפו אליהם. אם לא בחדשות, הרי שבאינספור ה"ממים" והשיתופים ברשתות החברתיות. אשל לא איבד את מקומו אצל ביבי (או שמא יש לומר – ביבי ושרה) והמשיך לכאורה להיות מעורב בכל ענייני ניהול המדינה. מישהי/ו מתרגש/ת מזה? הרי יש לנו גם את אריה דרעי, צחי הנגבי וחיים רמון.

הצבעתן לנתניהו? נתתן יד לחזרתו של אשל

הקשר ההדוק שבין הון-שלטון-מיליטריזם-לאומנות לבין החפצת נשים, מוכר לנו היטב. היכן שמתקיימת חברה מעמדית שכלי המדידה שלה הם כוח וכסף, שם נמצא דיכוי שיטתי, מסודר, מגובה וסדרתי של נשים. כפי שלאורך דורות לא קמו קציני צבא ושינו את כללי המשחק למשהו טוב יותר מהשימוש בחיילות כנותנות שירותים (לא ארחיב), כי לצאת נגד החברים שלהם משמעותו סיכון עתידם ההגמוני והכלכלי – כך גם עכשיו.

אולי התקדמנו קצת, זה כבר לא חבר מביא חבר אלא רק חבר שומר על חבר, וגם זה הרבה פחות מבעבר (3 גברים חשפו את מעשיו של אשל בלשכה), אבל השינוי איטי ובלתי מספק. הנה – ביבי עצמו, גם ניסה להתנכל לגברים שחשפו את אשל וגם גמל לו על מעשיו בקידומו ובסיוע פעיל לאשל להפר את ההסכם שהוא חתום עליו. כלומר: ממאי 2012, מועד חשיפת התקשורת את מעורבותו של אשל בהסכם ביבי-מופז, ועד הלום, אשל לא עזב את השירות הציבורי ולא נמנע מלשוב אליו.

אין לי מושג מי חתום על תלוש השכר שלו, אבל מי שנותן שירותים לציבור באמצעות משרד רוה"מ, משרת את הציבור. מדובר בעצם בקלאסיקה של יחסי הכוח המגדריים, עבורם האינטרס הפוליטי המשותף עולה על כל ערך של זכויות אדם, כבוד האדם, וודאי על אלו של נשים.

ואז הגענו לבחירות וגילינו שהרבה מאוד נשים לקו מאחורי הפרגוד בתסמונת שטוקהולם אלקטורלית והצביעו בנימין נתניהו, נפתלי בנט, יאיר לפיד – כמו גם מפלגות שאפילו ה"פוליטיקלי קורקט" לא קיים בדפוס התרבותי שלהן ואין בהן נשים בכלל (יהדות התורה, ש"ס, ורע"ם-תע"ל חד"ש משמאל).

תסמונת שטוקהולם הינה תסמונת בה מזדהים חטופים עם התוקפן. חלק מאתנו מכירים אותה יותר כתסמונת פטי הרסט – החטופה שהצטרפה למסע הטרור של חוטפיה. מטאפורית, קרה כאן משהו דומה: נתן אשל חבר בצוות המו"מ של נתניהו בזכות הנשים שהצביעו לו ולשותפים "טבעיים" של הליכוד ביתנו, שכמו ביבי עצמו – אין להם בעיה עמוקה במיוחד לשאת ולתת איתו. התרגום המיידי של הצבעתן הוא לגיטימציה להטרדה מינית של נשים במקום העבודה.

ביבי ואשל צוחקים כל הדרך לעוד קואליציה

כעת מתחילות המחאות. הנתק הקוגניטיבי בין משמעות מגמות ההצבעה למשמעות התוצאות בשטח, בא למשל לידי ביטוי באירוע חשוב שנפתח לאחרונה בפייסבוק, נתן אשל בלשכה – נשים מסרבות לממשלה. הרי רק לפני שבוע הצביעו נשים בהמוניהם למען נוכחותו של נתן אשל בלשכה! הקריאה להפוך את שם הקבוצה ל"נשים וגברים" נדחתה על הסף, בהרבה נימוקים טובים ונכונים – רק שלטעמי אינם קשורים למקרה הספציפי הזה. אין מדובר כאן בשימוש ב"נשים מסרבות" סטייל מרב מיכאלי בלשון נקבה, ואין מדובר בתיקון עוולה לשונית – מדובר בהדגשת הדיסוננס הקוגניטיבי שבין להצביע לביבי עם אשל בלשכה, ולצאת אחרי שבוע נגד ממשלת ביבי כי... אשל בלשכה.

האם אנחנו יכולות לדבר בשמן של "נשים"? התשובה שלי היא חד משמעית - לא. ככל שאני מזדהה ומסכימה עם כל מילה שכתובה באיוונט הפייסבוקי הזה, אני לא יכולה להיות חתומה עליו כלשונו. בבחירות 2013, "נשים" הן אלו שבראו מחדש את השרץ. לא רק, גם גברים – אבל בואו לא נשכח: רק לפני שבוע לא ניצלנו את הכוח הקבוצתי הגדול והקל ביותר להשגה שיש לנו, הכוח האלקטורלי, כדי לשנות את מפת יחסי הדיכוי המגדריים. כך שלדבר בשמו בסמיכות גדולה כל כך לביזויו על ידינו – זה במקרה הטוב מצחיק.

אני בטוחה שאת ביבי ואשל זה אפילו מצחיק מאוד. הם נקרעים מצחוק כל הדרך לעוד קואליציה שבה נשים הן עלה התאנה לדיכוי שלטוני ומערכתי של נשים, וגברים ליברלים מספקים את הסלוגנים שיגרמו לעוד נשים להצביע להם בפעם הבאה.

לא שלא חששתי שזה יקרה. פרסמתי פוסט אחד לפני הבחירות ופוסט אחד אחריהן, המתייחסים למפה הפוליטית-מגדרית, ובמגבלות יכולתי - ניסיתי לשכנע אחרות ואחרים לא להצביע מהמרכז ימינה. לא בגלל סוגיית הסכסוך הישראלי פלשתינאי או עמדות באשר לגבולות ישראל, אלא בעיקר למען כבוד האדם וזכויות האדם של נשים בפרט ואנשים בכלל. האם המצב השתפר? מוקדם לדעת, אבל כדאי שנקדים תרופה למכה ונצא יחד, גברים ונשים, להרחקתו המוחלטת של נתן אשל מכל סביבת השפעה על ניהול המדינה.