אצלנו במשפחה, לא כל כך חשוב איפה תהיה בפסח, השאלה היא איפה תהיה ביום הזיכרון. שני הורי תרמו לביטחון המדינה, ברווח של 4 שנים, כל אחד אח. זה קרה קצת לפני שנולדתי, ומאז בכל יום הזיכרון אנחנו מדלגים בין בתי קברות לבמות מעוטרות קוצים. זה מה שאני מכיר. ככה אמורה משפחה להתנהל. זו מהות הווייתה של משפחה ישראלית.

 

עוד ב Onlife:

 

כשהתבגרתי טיפה, הבנתי שאנחנו קצת יותר ממשפחה ישראלית. אנחנו צווארון לבן. משפחה שכולה משני הצדדים זה ייחוס שלא פוגשים כל יום. עננה של כבוד מאופק ליוותה אותנו בכל ימות השנה, אולם ביום הזיכרון היא קיבלה במה מוחשית. היה זה היום הזה בשנה, שבו מתכנסים כולם ומריעים לנו בדממה. תודה. מות יקיריכם ציווה לנו את החיים. לעולם לא נוכל לגמול לכם מספיק. אנא קבלו רק את כל הכבוד והיקר שאנחנו יכולים להעניק, ויהיה זה אך אות למה שהיינו רוצים לתת לכם, לו יכולנו.

 

אותי, כילד ואחר כך כנער, זה כמובן קנה. כל שנה הייתי ניצב בגאווה בין חברי בטקס יום הזיכרון, מביט בדמויות יפות הבלורית המופיעות על המסך הגדול, וליבי כמהה ומייחל - אולי יום אחד גם אני אזכה להגיע לשם.

 

תודה. מות יקירכם ציווה לנו את החיים (צילום: רונן מאיו)

עדיף להניח שלא הייתה ברירה

יצחק, אחיה של אמי, נהרג בתאונת אימונים מיותרת ומטופשת, שהייתה יכולה להימנע בקלות על ידי נהלי עבודה מסודרים יותר. עמיעל, אחיו של אבי, נהרג בקרב החווה הסינית במלחמת יום כיפור. היום כבר כמעט אין ויכוח על כך שקרב זה היה תוצאה של שרשרת טעויות מודיעיניות, והיה יכול להיחסך אלמלא פזיזות ויהירות של מספר גנרלים, בדרכם לראשות הממשלה.

 

זאת אמת קשה מנשוא. עדיף בהרבה להניח שלא הייתה ברירה. שאלמלא התאונה הספציפית הזו לעולם היחידה לא הייתה מגיעה לרמתה המבצעית. שללא הקרב המפורסם ההוא לעולם לא היינו צולחים את התעלה, ומדינת ישראל לא הייתה קיימת כיום. כמובן שאם כבר אבדת את היקר לך מכל, הנטייה היא לאמץ את הסיפור שמחבר עבורו דובר צה"ל.

 

אבל צריך להבין את ההשלכות של הבחירה הזו. ככל שהמיתוס בדבר מזבח הנערים הבלתי נמנע הזה ממשיך להתגלגל בתרבותנו מדור לדור, מתבטלת האפשרות לשאול שאלות, לבדוק, לתהות: האומנם נחוץ? האם באמת בדקנו את כל האופציות? האם אכן מות ילדנו בלתי נמנע? והאם אלה שמחליטים שכך הוא, ראויים למנדט שאנחנו נותנים בידיהם?

אם במותם צוו לנו משהו, הרי זה לעצור את הטירוף הזה

הדיסוננס המופלא הזה, בין מותם המיותר לחלוטין של דודיי, לבין התשוקה של נער מתבגר להצטרף למורשתם, אינה מקרית. היא נבנית ביסודיות על ידי האתוס הישראלי, אשר משתמש בציניות מהממת בזכרם של אלו שכבר הלכו, לייצור מאסיבי של קורבנות חדשים.

 

ביום הזיכרון כולנו מרכינים ראש בהדרת כבוד, וממלמלים דברי שבח והלל לכבודם של יוצקי מגש הכסף. אסור באיסור חמור, על פי חוקי הנרטיב המקומי, ללכלך את הלשון במילים רעות כגון "למה?" או "האמנם?" או "מה היה קורה אילו לא?". כאילו כדי להגן על רגשות המשפחות השכולות, אוספים את הסיפור כולו סביב קו אחד, מסקנה אחת: אויבנו נקבצו עלינו, והנערים היפים הללו הגנו עלינו בגופם.

 

ובכן, כנציג המשפחות השכולות, או לפחות המשפחה שלי, או לפחות כנציג עצמי, אני רוצה להציע נרטיב אחר: אם במותם הם צוו לנו משהו, הרי זה לעשות ככל שביכולתנו לעצור את הטירוף הזה, וללמד נערים מתבגרים לאחל לעצמם חיים ארוכים, שלווים ויפים.