הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה - אלה  שורות השיר החוזרות ומתנגנות בראשי כל בוקר מחדש.

השנה היתה 1995,  צומת בית ליד. פיגוע. אני זוכרת את הצעידה בשדה המוות, גופה ועוד גופה ועוד אחת, כולן של חיילים במדים מוטלים לפניי. גלי צה"ל משדרים ברקע את הדיווחים מהפיגוע הקשה על 22 חיילים שעמדו בצומת וחיכו להסעה – וזו, לצערנו,  אכן הגיעה , אבל לקחה אותם למקום אחר.

אני זוכרת את עצמי הולכת ביניהם, ברגליים כבדות, עיניים כבויות. בין גופות חיילים שלא הכרתי. בערב עברתי, כחלק מהתפקיד, בין המשפחות. עברתי משפחה משפחה, ושם בבתים של החיילים שלא הכרתי, הפכו הפנים שזכרתי מהבוקר, מהתופת, לשם, ופנים וחיים שלמים שהיו ואינם עוד. ראיתי את החדר שהילד או הילדה השאירו בבוקר, ראיתי את אלבום התמונות, ופגשתי את ההורים הבוכיים. והלב? הלב פעם לאט לאט, התקשה לנשום.

מאז היו עוד. עוד פגועים, עוד  גופות  – של חיילים במדים ,חללים, מוטלים, במקומות בלתי צפויים.

בשנת 2006 , מלחמת לבנון השניה, שוב אני מוצאת את עצמי בשדות מוות של לובשי מדים. שניות אחרי מטח טילים,הגעתי לכפר גלעדי . טיל פגע בקבוצת חיילים. ישבו רגע לנוח, וינוחו לעד. וגם פה – מוטלות גופותינו  שורה ארוכה, בלתי נגמרת, של נעליים אדומות, קרעי בד ירוק בכל פינה. האדמה ספוגה בדמם של 12 לוחמים שהפכו גם הם לשורה של "מוטלות גופותינו". בשנה הזו אני אם ללוחם שנמצא לא רחוק מהמקום בו הגופות האלה מוטלות לפניי.

למחרת, זכיתי להיכנס עם לוחמי הצנחנים לדרום לבנון. הגענו לכפר לבנוני שבתיו מלאים בלוחמים – ילדים של כולנו, חיילים.באחד מהם התמקמנו, אני והחיילים שאיתי. המלחמה לא היתה "שם", אלא כאן, לידי, ורק קיר של בית לבנוני נטוש מפריד בינינו ובין טילי החיזבאללה.

רעם מרעיד את הקירות, טיל פוגע בטנק ממול. והנה עוד ארבעה לוחמים נוספים אינם. ולי רק נותר להישאר צופה, ואילמת. להסתכל ולהבין שאלה הילדים, ילדים שאינם עוד. והנה טנק נוסף נפגע, ועוד אחד, ועוד ילד שאבד להוריו לעד. ואני עומדת פה וצופה ובוכה.

ביום נוסף, באותה מלחמה, אני עדיין בבית הלבנוני, צופה בבית שמולנו. לבית הזה הגיעה לפני שעות ספורות פלוגת צנחנים, והבית הזה כעת עולה באש מפגיעה ישירה של טיל חיזבאללה. צעקות המוות שאינן נשמעות, מכלות את הלב.  24 לוחמים שכבר אינם, ועוד פצועים רבים שהלוחמים שאיתי סוחבים באלונקות על גבם, אחד אחד, אל מעבר לגבול, אל ארץ הקודש.

חזרתי גם אני. במוחי אלבום חללים חדש. רק אז גיליתי שביניהם בנו של חבר יקר. אחת הגופות מהטנקים שנפגעו מולי היתה גופתו של הילד הזה. מתערבבת בין הילדים במדים האחרים.

בעת מלחמה, הכתבים הפלילים ואני ביניהם, הופכים לסוג של כתבים צבאיים. יוצאים לסקר את המלחמות. אחת ועוד אחת. וכשפורצת מלחמה והמצב מסלים - אנחנו ואני שם. כי הלב מוביל למקום שהמוות מחכה. לפחד אין סימן, לחששות אין זכר. רק המשימה של להיות בכל מקום שהחיילים נמצאים. לב של אישה, לב של אמא, לב של עיתונאית במדינת ישראל.

וכך אני קמה כל בוקר מחדש ושורות השיר הזה "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה" חרוטות לי בלב. ביניהן שזורות התמונות של החיילים שכבר מזמן לא אלמונים,  צרובות גם הן בלב, שזורות בתולדות חיי לעד, אלה התמונות של אלבום חיי.