אני אישה חזקה. אימא לביאה ועורכת דין מנוסה. מגנה על נשים ומגזרים מוחלשים בבתי משפט ובמגוון מטחנות בשר בירוקרטיות. פעילה חברתית שעושה שימוש יומיומי בכלים ואסטרטגיות משפטיות כדי להיאבק במה שמצריך שינוי.

 

עוד ב- Onlife:

 

לילה אחד אני נעצרת לביקורת רישיונות סטנדרטית בכביש החוף, על ידי שני שוטרי תנועה. מה קרה שם בסיטואציה הזו בה איש חוק אחד, תחת שתיקתו המגבה של השני, הרשה לעצמו להשתמש בכוחו ובמרותו לפלוש למרחב הגופני והנפשי שלי? מה מנע ממני לצרוח ?אל תיגע בי, איש שפל שכמוך?? ומה עצר בעדי לפתוח את דלת הרכב, לנוס על נפשי או לאחוז בכל חפץ זמין שהיה לי ברכבו ולהלום בו בכוח?

בחרתי (אם ניתן לקרוא לכך בחירה) להתכווץ, להתנתק ולהבליג, לנסוע הביתה, אכולה ברגשות אשמה וכעס.

 

"תלונתך נסגרה מחוסר ראיות"

בסיומו של ליל שימורים ובתמיכת חבר קרוב, עשיתי מעשה. הגשתי תלונה במחלקה לחקירות שוטרים כנגד השוטר הפוגע. לא עברו יותר מעשרה ימים ותשובה לקונית נשלחה אלי בדואר: ?תלונתך נסגרת מחוסר ראיות?.

 

עמנואל רוזן חיזר אחריי "באובססיביות"

העיתונאית מרב קרקו מפרסמת היום את שמה ותמונתה ומספרת בגלוי על ניסיונות החיזור האובססיביים של עמנואל רוזן.

 

 

לטור המלא

 

חשוב לציין - לא נעשתה אלי פנייה מכל גורם חוקר על מנת לקבל את גרסתי או הזמנה לעימות ביני לבין התוקף. מישהו במחלקה לחקירות שוטרים, קרא את התלונה שהגשתי וקיבל החלטה לסגור את התיק.

 

מי כמוני מכירה את הפרוצדורה: יכולתי להגיש ערר על ההחלטה לסגור את התיק, לפנות לעיתונות (ולמכור את  הסיפור באופן מספיק "סקסי" שיבקיע את חומת השעמום והאדישות של העורך). קשריי המקצועיים והאישיים אפשרו לי להגיע גם ישירות לראש מח?ש לשעבר, שללא ספק היה פועל בנושא.

 

דווקא אני - שליוויתי עשרות נפגעות אלימות שמבקשות שלא ישפטו אותן, אחזתי בידי את אותה המעטפה שעליה התנוסס בגאווה שמו של משרד המשפטים ומדינת ישראל, מעכתי אותה בתוך אגרופי והשלכתי אותה לפח הבניין המיועד לדואר זבל.

 

"יותר אני לא שותקת"

כן, שתקתי. שתקתי כי החברה מלמדת אותי שהגבול בין התוקף למטריד, בין המחזר הנלהב לשוטר הלבבי - הוא עמום. שתקתי כי החברה מסמנת לי כי הגבול בין הנפגעת הפצועה (מטאפורית ומילולית) לאשה "פלרטטנית" העושה כביכול שימוש במה שהטבע חנן אותה למטרות שונות, או זו המורגלת בנגיעה כזו או אחרת בגופה - "כי מה כבר הסיפור והכל ממילא נעשה בהומור" - הגבול הזה כמעט ואינו קיים.

גם אני הפנמתי את אובדן הגבולות ואולי זו הסיבה שלא הצלחתי להבהיר לעצמי מה בדיוק  קרה לי שם, בכביש החוף. ועצוב לא פחות, הוא הקושי לפרסם את הסיפור הזה. לתת לו כותרת ולעמוד מול ילדיי ולומר: הותקפתי ולא הייתי חזקה מספיק להילחם כדי שהשוטר הזה לא יפגע בנשים נוספות.

 

אז זהו, יותר אני לא שותקת.

 

עו"ד יעל סגל מקליס, היא מנהלת תחום שינוי מדיניות וחקיקה בעמותת רוח נשית - העצמה כלכלית לנפגעות אלימות"