אף אחד לא רוצה לחשוב על האפשרות שיקרו לו או לה דברים רעים. אם אנחנו חושבים על אפשרות שיקרה אסון, אנחנו רוצים להאמין שיבואו לעזרתנו והעניין יסתיים מהר וביעילות. אנחנו מאמינים שהמדינה תיתן לנו את השירות המיטבי ורוצים להאמין שהוא יהיה נגיש והפרוצדורה קלה ככל האפשר. כשקורה משהו נורא, אנחנו מגלים שלא כך הדבר. זה טור על ההתפכחות הזאת.

 

הלוואי ואף אחד מהקוראים לא יאלץ להתמודד עם הסיטואציה שלהלן אבל הסטטיסטיקה היא שאחת משלוש נשים תעבור תקיפה מינית ואחת מחמש תעבור אונס. אחת משש ילדות תהיה קורבן גילוי עריות ועבור גברים הסטטיסטיקה טובה רק בקצת. בכל מקרה, כשמדובר בקטינים, הסיכוי להיפגע מינית עד גיל 12 הוא זהה בין בנים ובנות. אם אתם בטוחים שלעולם לא תהיו חלק מהסטטיסטיקה הזאת, אל תקראו את הטור הזה. למי שלא בטוח - את הדברים האלו כדאי לדעת.

מעתה רק מטעמי נוחות אפנה בלשון נקבה אך כל הדברים שאני מתארת תקפים לחלוטין גם לגברים או לילדים שעברו אירוע של אלימות מינית או אונס, אין הבדל.

אין עם מי לדבר

נניח שעברת אונס או תקיפה מינית אלימה. רבות מאיתנו עברו אחת ואת לא לבד. 87 אחוז ממקרי האונס מתרחשים כשהתוקף הוא אדם מוכר. מעטים הם אותם מקרים, מיתיים כמעט, של אונס על ידי זר בסמטה חשוכה. אולי הכרת אותו. אולי הייתם חברים, אולי אפילו בני זוג לשעבר. אולי זה קרוב משפחה. את כואבת והמומה. ההיגיון אומר שאת צריכה לפנות לבית חולים. למרות הדחף להתקלח ולהוריד את הזוהמה הזו מעלייך את מתאפקת כי את יודעת מהסדרות האמריקאיות שיש ראיות DNA שאת עלולה להרוס. זה קשה אבל את מתאפקת.

את נוסעת לבית חולים. אולי חבר או חברה שאת סומכת עליהם לוקחים אותך. אולי את נוהגת בעצמך ואולי את עולה על מונית. אם את גרה בחדרה את תקחי עצמך להלל יפה. אם את גרה ברעננה או כפר סבא את תסעי למאיר, אם את גרה ליד הקריה את תפני לאיכילוב ואם את אילתית את תגיעי ליוספטל כי את בחורה הגיונית. עברת אירוע אלים, את מנסה להישאר רגועה ואת זקוקה לטיפול. את מצפה גם לקבל אותו. את משלמת לקופת החולים שלך ואפילו יש לך מושלם, את אזרחית שומרת חוק, זה הזמן שבו המדינה חייבת לעזור לך.

מה שיקרה עכשיו הוא שתגלי שאין עם מי לדבר. אם את רוצה טיפול רפואי לפצעים שלך, תפירה, משחה או מרשם למשככי כאבים אולי יתנו לך. אם יהיה שם מישהו בעל יוזמה (ואל תסמכי על זה) יציעו לך לקחת קוקטייל נגד איידס ולא תמיד יהיה מי שיסביר מה זה אומר ומה תופעות הלוואי. לא תמיד יזכרו להציע לך גלולת היום שאחרי. בחלק מהמקומות יציעו לך לקבוע תור אצל רופא משפחה כדי לקבל את המרשמים האלו. בדקתי כמה זמן יקח לקבוע תור לרופא משפחה במרפאות שונות. זה יקח בערך שבוע. אבל בבית החולים לא יודעים את זה או שלא אכפת להם.

אם יהיה לך אומץ, את תשאלי מבוישת על DNA או בדיקה גינקולוגית או, אם במקרה הזעיקו שוטר, סביר יותר שתשאלי אותו או אותה. השוטר\ת יאמר שהוא יכול לגבות עדות, אבל אם את רוצה סוג כזה של פרוצדורה את צריכה לפנות לאחד המרכזים לטיפול אקוטי. את תשמעי את המושג "חדר 4". בקושי יהיה לך ראש להבין מה זה כרגע. אבל את תביני טוב מאוד שאין כזה כאן.

חדר 4 הוא המקום שמאפשר לך לקבל את כל מה שאת זקוקה לו, ובמקביל לשמר את הראיות שאולי תצטרכי בהמשך. שם תוכלי לקבל טיפול ממשי, שכולל ליווי סוציאלי, בדיקות גינקולוגיות מקיפות (אולי נפצעת במקום שאת לא יודעת?), את כל התרופות הרלוונטיות שצריך לקחת מיד אחרי ולא כדאי להתעכב איתן, גביית עדות מסודרת ושימור כל הראיות הפיזיות. אבל אם את רוצה את כל זה – את תצטרכי לנסוע מכאן. במאמצים הגעת, גררת את עצמך עם כל הגועל ועכשיו התשובה היא "תלכי מפה" זה מה שאת שומעת.

כי יש רק חמישה מרכזים כאלו בארץ: בהדסה, בחיפה, בפוריה, בסורוקה ובוולפסון בחולון. כאן אין. כאן לא תוכלי לקבל את הטיפול שמגיע לך. שאת חייבת. מה שזה בעצם אומר הוא שיש לך מקרה חירום ואת במיון, אבל הפתרון לבעיה שיש לך נמצא לפעמים במרחק של יותר משעה נסיעה, במקום שאת לא מכירה. אם נאנסת באילת אז בכלל הרווחת, כי המרכז הטיפולי הקרוב אלייך הוא רק במרחק שעתיים וחצי נסיעה במכונית פרטית ואם אין לך אחת, אז בבקשה, אחרי אונס, קחי את עצמך (לא להתרחץ, בבקשה, אם אפשר) וסעי באוטובוס שלוקח שלוש וחצי שעות. אם זה קרה בלילה אז חכי לבוקר. ככה זה כשאת גרה באילת - הבריאות הפיזית והנפשית שלך רחוקה מהעין.

זה נשמע מופרך, ובטח תרצי אולי להכחיש ולטעון שזה לא ככה, לא יכול להיות. אז את צודקת. לפעמים השוטרים הנחמדים יציעו להסיע אותך. לפעמים יציעו לך הסעה באמבולנס. אבל קחי בחשבון שהמשטרה הם לא שירות מוניות ולפעמים זה לא אפשרי ושעל אמבולנס יבקשו ממך לשלם. לפעמים יש לך חבר/ה ולפעמים לא. לפעמים תוכלי לבקש מההורים ולפעמים זה לא מתאים. אולי תתקשרי למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס ותקיפה מינית ומישהי תוכל לקחת אותך במכונית הפרטית שלה. ואולי לא. בכל מקרה - תסתדרי איכשהו. זבש"ך.

נשים רבות מוותרות בשלב הזה ומקבלות טיפול שטחי במקום שבו הן כבר נמצאות. הן הולכות הביתה, מוכות וחבולות. הסיכוי שלהן לקבל טיפול המשך יעיל ומקיף הוא קטנטן. הסיכוי שיגישו תלונה במשטרה לא גדול. כשיגישו אותו, לא יהיו ראיות מספיקות וברוב המקרים הוא יסגר. אם הוא יעבור לפרקליטות הוא יהיה מילה מול מילה במקום ראיות חותכות, והן יעברו גיהינום בבית המשפט כשיטענו מולן שהן ממציאות והכל היה בהסכמה והן שרמוטות.

טיפול בנפגעות אונס הוא שרירותי

כל מה שתיארתי עכשיו נכון גם בנוגע למקרים של אונס ותקיפה מינית של ילדים. חוץ מהחשיבות של גלולת "היום שאחרי", כל הטקסט הזה נכון גם לגברים. ככה זה נראה בשטח.

יש לנו מחויבות כחברה לעשות מה שניתן כדי לעצור, להרשיע ולכלוא עברייני מין, כדי להגן על הציבור. אני מעורבת כבר תקופה ארוכה במאבק להקים חדרי 4 נוספים וספציפית, בתקופה האחרונה, בבית החולים לניאדו בנתניה. כל בית חולים צריך לספק מענה לנפגעים ונפגעות של אלימות מינית, גם נשים גם גברים וגם ילדים, ואני חושבת שזה צריך להיות מעוגן בחוק.

נדמה לנו שזה אינטרס של המדינה לתפוס חלאות אלימות שמבצעות פשעים מחרידים אבל כנראה שזה לא כזה חשוב ותלוי בעיקר במזל. טיפול בנפגעות ונפגעי אונס, כמה שזה מחריד, הוא דבר מאוד שרירותי. המוטיבציה של המדינה לאסוף את מירב העדויות כדי לנהל משפט מוצלח, להרשיע ולכלוא פדופילים שמנצלים ילדים קטנים? בינונית במקרה הטוב. אפס מאופס אם את/ה ילד/ה מאילת. שם זה כנראה לא משנה או לא חשוב.

אתר המרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

קו נשים - 1202

קו גברים - 1203