פונדקאות, היא אחת משתי הדרכים הנפוצות לסחר באיברים מן החי, תעשייה פורחת במחיר סכנת תחלואה קשה ומוות מעצם הפעולה הכירורגית ו/או הפיזיולוגית המתבצעת בגוף התורמת, והשלכותיה ארוכות הטווח. זה נשמע רע, כשאנחנו חושבות על ההריונות שלנו, שמטרתם הקמת משפחה והבאת ילדים לעולם. כן, אז – בנויים הן המנגנונים הפסיכולוגים והן המנגנונים החברתיים, לסייע לנו להדחיק את זה. הריון נתפס כ"טבעי" וכהשתלשלות טבעית וזורמת של הנשיות. תרבותית, זהו גם המימוש האולטימטיבי של הנשיות, מה שעומד גם בעוכריה של הפונדקאית ומאפשר את הסחר בגופה ואת השימוש בו למילוי גחמותיהם ההוריות של אחרים. והרי מדובר לכאורה בתשעת החודשים החשובים ביותר בחיי אשה, בשיא פריחתה הנשית, במשהו טבעי ובטוח, בהגשמה עצמית ובמעשה הכי חשוב שאנחנו יכולות לעשות עבור מישהו אחר. לא? ובכן, לא ממש.

עוד באון לייף:

בפוסט שפרסמתי בבלוג שלי לפני מס' שנים, מניתי כ- 26 תופעות בריאותיות נפוצות בהריון, הנעות על הציר שבין "לא נעים", כמו בחילות, בצקות וצרבות, דרך "מסכן חיים", כמו סוכרת או רעלת הריון, ועד מוות מתסחיף מי שפיר, דימום או קריש דם. הגולשות הוסיפו, מניסיונן, עוד תופעות רבות אחרות. ולמה אני מספרת לכן את כל זה? בגלל שישים וחמש המשפחות, הממתינות בתאילנד שמדינת ישראל תאשר להן לשוב עם ילדי הפונדקאות שלהם, שיוצרו על ידם בתעשיית הבשר התאילנדית. ראוי לציין, שאלו פניו של הקולוניאליזם החדש, הניאו-קולוניאליזם.

כמו כל טרנד קפיטליסטי, אחד המאפיינים החשובים של הניאו קולוניאליזם הוא הניצול של המאגר האנושי בעולם השלישי העני ושל משאביו ע"י המערב השבע, מה שמחלחל אחר כך לדפוסים התרבותיים הגלובליים ומתאפיין בניצול שיטתי של עניים ע"י עשירים בכל מקום, כחלק מהנורמה. במקרה של הפונדקאות, הגדילו לעשות והפכו בציניות את הניצול לאידיאולוגיה של זכויות אדם ואת המנוצלות ל"אלטרואיסטיות" (זו?ל?ת?נו?ת בעברית – נתינה לזולת ללא תמורה). מי שעוברת על כל הראיונות שנעשו עד כה בארץ ובעולם עם פונדקאיות שטענו לאלטרואיזם, מוצאת את המוטיב החוזר של מוחלשות חברתית קיצונית ו/או עוני ועומס חובות עצום, המניע אותן לעשות שימוש בגופן כדי להתפרנס. הרבה בחירה חופשית אין שם, כי האפשרויות דלות, והסנקציה על אי בחירה היא אותו עוני, בגללו הן בכלל שם.

 

פונדקאות בהודו: חוות גידול של רחם להשכיר

"חוות הפונדקאות" בהודו הן מסע של 9 חודשים שכולל אלימות, ניצול כלכלי ונידוי חברתי. מציאות זו היא חלק בלתי נפרד מהזהות ומההיסטוריה שלכם ושל ילדיכם, ילדי הפונדקאות הבינלאומית. האם התוצאה מצדיקה את התהליך

לטור המלא

 

הסיפור הזה מהדהד לתיאוריות פמיניסטיות על גוף האשה כטריטוריה גברית, הנכבשת ע"י מי שיכולים: גברים ונשים ממעמד גבוה יותר, בעלי אפשרויות כלכליות המאפשרות להם לקנות אותה. 10 ס"מ מתחת לרחם, וכולנו היינו מגנים זאת כסחר בנשים לצרכי זנות. ועוד לא נגענו בחוות ההרבעה לפונדקאיות בעולם השלישי, באלו שמפילות ונזרקות לכלבים, באלו שנפגעות גוף ונפש ונזנחות ככל מוצר צריכה כשפג תוקפו.

ולמה הם תקועים בכלל בתאילנד? לפי החוק התאילנדי התינוק/ת שייכ/ת ליולדת, אלא אם היא מוותרת עליו. בישראל חוששים כעת כי גם אם הרשויות בתאילנד יאשרו בסופו של דבר להוציא את 65 התינוקות (65! מדובר בתעשייה)- לא תנותק הזיקה בין הפונדקאית התאילנדית לבין התינוק, כך שבבוא היום היא תוכל לבקש חזקה עליו. לכן החליטו שהתינוקות הללו לא יקבלו אישור להיכנס לישראל - אלא אם יתקבל אישור ויתור רשמי של האם.

ככל שאני מבינה את המורכבות העצומה בכך שהתינוקות הללו כבר כאן, וראויים לזכויות האדם שלהם, תחושת הקבס העמוקה מהאופן בו בחרו הוריהם להביאם לעולם, אינה מרפה ממני. עלינו להירתם כולנו לאסור על פונדקאות, למעט בשוליה האלטרואיסטים האמתיים, על פי הקוד שנקבע לתרומת איברים מן החי.

במקביל, על כולנו להירתם לרפורמה מקיפה בחוקי האימוץ, על מנת להקל על תהליכי אימוץ בישראל ובחו"ל, הן לזוגות הטרוסקסואלים, הן לזוגות הומואים ולסביות והן ליחידים. להרבה מאוד אנשים חשוב להיות הורים, למרות הקשיים שהם חווים בדרך להורות. מדובר בהורים ראויים, לרוב. מדינה שסלוגן התרבותי העיקרי שלה הוא "ילדים זה שמחה", ראוי לה שתהיה בבחינת נאה דורשת ונאה מקיימת, ותקל על החיבור שבין הילדים המבקשים בית חם למבוגרים הכמהים להיות ההורים שלהם. עם זאת, מצווה אינה נקנית בעבירה, וסחר בנשים ובחייהן כאינקובטור חי, על כל המשתמע מכך, הוא מהעבירות המתועבות ביותר שיכולות להיות בין אדם לחבר(ת)ו.