באחד הסרטונים הויראליים יותר שהופצו ברשתות החברתיות ויתר בימות האונליין הישראליות מאז רגע חטיפתם ורציחתם של הנערים נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל-עד שאער ז"ל, עוד לפני שלמדנו רשמית ולא דרך הווטאסאפ על מר גורלם, ניתן היה לראות את העיתונאית והסופרת בריג'יט גבריאל שהשתתפה בפאנל בנושא טרור, נשאלת על ידי סטודנטית ערביה-אמריקאית בשם סאבה אחמד באשר לדימוי הטרוריסטי שדבק באומה האיסלאמית.

עוד באון לייף:

"אנחנו מתארים את האיסלאם כמעט תמיד כרע, אך יש 1.8 מיליארד מוסלמים מאמינים בעולם ורובם שוחרי שלום", טענה אחמד, שנפלה כפרי בשל במיוחד לידיה של גבריאל, אמריקאית ממוצא לבנוני נוצרי, מייסדת ונשיאת ארגון הימין האמריקאי "American Congress for Truth", המוכרת כמבקרת דעתנית במיוחד נגד האסלאם הרדיקלי וכתומכת נלהבת של ישראל.

במפגן מרשים של רהיטות ושליפת עובדות (שאיש מאיתנו כנראה לא טרח לאמת או להפריך), הדגימה גבריאל שוב ושוב מהמציאות ההיסטורית המשותפת לכולנו, שמספיק שהרוב שוחר השלום לא יעשה כלום - והאנושות יכולה להגיע לאסונות אדירים ובלתי נתפסים. אלו מאיתנו שצפו בקטע והסכימו ובצדק עם השורה התחתונה הקריטית הזו, שכחו לרגע שגם אנחנו אותו רוב דומם, שוחר שלום לכאורה, שמאפשר לזוועה להתרחש לנגד עיניו, שקובר את בניו בכאב אבל בגאווה בלתי מוסתרת, כמעט כאילו מדובר בהישג. שהצליח לפתח במקביל קהות חושים מוחלטת לזוועות שלו היו מגיעות מכל מקום אחר בעולם, היינו כבר אורזים את עצמנו במשלחת ומגישים סיוע. אז מה לעזאזל קרה כאן?

תדע כל אם, עברייה וערבייה

האם אנחנו בכלל עדיין הרוב שוחר השלום? אם מיעוט אלים יכול לגרום כל כך הרבה נזק, לאיזו מידת אסון יכול לגרום רוב שרוצה בנקמה ודם? אני לא מתכוון רק לנזק שנגרם לעזה ותושביה, אני מתכוון קודם כל, לפני הכל, לנזק שאנחנו גורמים לעצמנו. מרגע שהחלה הפעולה הקרקעית - שניתן להתווכח לגביה עד מחר אבל הייתה נחוצה על פניו, לאור מערך מנהרות הטרור האימתני, שאף מדינה בעולם לא הייתה משאירה שלם ופעיל בשום מחיר - חיילים שעוד מעט תראו לראשונה את הפנים שלהם בפייסבוק, מתים סביב השעון.

זה דבר שבשגרה שאנו מעדיפים להעלים עין מקיומו כשהוא בא בטפטופי מבזקים, מצליחים לא לחבר את המספרים, אבל האמת היא שצוק איתן מסתכם עד כה ביותר מ-30 חיילים הרוגים תוך כמה ימים והיד עוד נטויה. גם אם מדובר במלחמת ?אין-ברירה? וגם אם האחראי הישיר לכל תמונה כזו הוא החמאס, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו, רק במידה ואנחנו לא רוצים לקבור עשרות נערים נוספים בסבב הבא, אם לא עדיף שננסה משהו שונה מהשיטות שכבר ניסינו אשר היסטורית, עובדתית, עקבית - פשוט לא הוכיחו את עצמן כיעילות.

מרוב התלהבות להגיע לפואנטה ולמחיאות הכפיים בסרטון של בריג'יט גבריאל, שאלתה השנייה של סאבה אחמד, כיצד ניתן להלחם מלחמה אידיאולוגית בנשק - פשוט לא זכתה למענה, לפחות לא במסגרת הסרטון שהופץ. "כיצד תוכלו אי פעם לנצח את זה?", היא שאלה בלי לקבל תשובה. ואולי - כי אין לאיש תשובה. כשאתה לוקח ממישהו הכול, אתה יוצר לעצמך אויב מהסוג הנורא ביותר - זה שאין לו מה להפסיד. כשבראש שני העמים עומדים אנשים שהאינטרס האישי שלהם מנוגד לחלוטין לפתרון הסכסוך - מה כבר משנה הרוב, דומם או רועש, שוחר שלום או צמא למלחמה?

תתעורר, קניתי לך צעצוע

אפילו בתום שיר הזוועה הגדול ביותר שכתבה על "המצב", טקסט שהוקע כשמאלני הרבה לפני שהיה אופנתי להכות שמאלנים, לא הצליחה דליה רביקוביץ שלא לסיים בעיקר בחמלה, חמלה אמיתית ולא צינית כפי שניתן בטעות לחשוב, על המבוגרים-ילדים האלו שנשלחים לראות גהינום ולעבור חיים שלמים בתאוצת פצצת מרגמה, שלפעמים נאלצים להעביר גהינום בעצמם, לחיות עם זה, או לא לחיות כלל: חיילים מתוקים שלנו, דבר לא ביקשו לעצמם, מה עזה הייתה תשוקתם לחזור הביתה בשלום (מתוך "תינוק לא הורגים פעמיים").

הייתי רוצה לחשוב שאנחנו עדיין רוב שוחר שלום לפחות במובן הבסיסי, שבו אנחנו מבינים שגם במצב של קונפליקט מר, הרג במימדים ובאופן בו זה מתרחש כרגע, זה פשוט מפלצתי. שתמונה של אבא מחזיק ילד שחצי מראשו חסר וזועק "תתעורר! קניתי לך צעצוע!", זה בלתי נתפס. שמותר להתנגד להרג, לא משנה של מי, מבלי שזה יסמן אותך כשייך לצד, ועל כן גם בהכרח בוגד בצד. כי באמת שלא משנה הרציונליזציה. מה שקרה פה זה שהרוב הדומם הפך משוחר שלום לרוב מאיים, שהטוקבקים יצאו לרחוב, שמה שאנשים הרשו לעצמם עד לא מזמן רק באנונימיות של תגובות האתרים הגדולים ובחדרי החדרים של ליבם, הפך לנורמה של שיחה והתנהלות אלימה שמתדלקת את המלחמה הזו עוד ועוד. זה גלש לרחוב כשהצל והאריות שלו הגיעו לכיכר רבין לפני כמה ימים. המלחמה כבר מזמן לא ניטשת רק מול "האויב", רק ברצועה.

כפי שכבר הסבירו גדולים וחכמים ממני, גם שימוש בכל הכוח שלנו, וגם שיטוח מלא של החמאס לכדי חניון או מתחם החלקה על הקרח, לא ישנו את הבעיה העקרונית פה, סביבה אנחנו רוקדים ואלס עם באשיר כבר יותר מדי זמן. מי שחושב שהפלת החמאס תפתור את הבעיה "אחת ולתמיד" - שוכח שמי שלא רצה את עראפת קיבל את החמאס. מי שהחליש את אבו מאזן - חיזק את החמאס הרי, וקיבל אותו בכוחות חדשים ומשודרגים אחרי סבב ה"רגיעה" האחרון. וחוזר חלילה.

הקיץ הזה אנחנו צועדים על קרח דק ובאקלים כמו שלנו, הוא דק במיוחד. כל עוד הקונפליקט הזה לא ייפתר בצורה חברתית, חינוכית, אולי אפילו כלכלית (הסיבה שנמנעו פרעות בעכו לאחרונה, למשל, הייתה התנגדות סוחרי העיר העתיקה לאפשר נזקים למסחר בעקבות הצפת המתיחות מחדש), כל עוד לא נבין שאי אפשר למחוק את הצד השני, שגורלנו קשור זה בשל זה לעד, כנראה שלא נוכל לטעון אפילו לקיומו של רוב שוחר שלום במדינה הזו.