מה היה קורה לו כל פעם שהיתה נרצחת אישה, העיתונות היתה מקדישה לה כתבה? לא לרצח שלה, לא לרוצח, אלא לה, לחייה. כתבה שמספרת לנו מה עשתה בחייה, מה הספיקה, על מה חלמה, למי היתה חשובה, ומי נותרו בלעדיה כעת כי גבר אחד לקח בעלות על חייה, ונטל אותם ממנה? מה היה קורה לו כולנו היינו יודעות כל פעם מה מועד ההלוויה, מי ליוו אותה בפעם האחרונה, ורואות את הכאב על חיים שנלקחו?

 

לדפנה בר ציון היו חיים, ומשפחה והצלחה

הרצח של דפנה בר ציון שאירע אתמול בלילה הבהיר מה קורה כאשר התקשורת מואילה בטובה לתת במה לנרצחת וחושפת בפנינו את פניה, לא רק דרך תמונה קטנה שמופיעה בצד הכתבה על הרצח של האישה, ולא בכתבה שמוקדשת לרצח, כי אם בכתבה שמוקדשת לאישה שנרצחה.

 

דפנה בר ציון (צילום מסך)

 

קורה דבר פשוט מאוד: הרצח של אישה זו הופך לעניין ששובר את השגרה, שהציבור לא עובר עליו לסדר היום. היום במדינת ישראל אין מישהי ואו מישהו שלא שמעו על הרצח של בר ציון, ולא נחשפו לאחת מתוצאותיה של אלימות במשפחה. אין היום מי שלא יודעת מה בר ציון עשתה בחייה, מה היו הצלחותיה, ומה היו כשלונותיה, ובת כמה בתה, והיכן גרה, וכמה אנשים אהבו אותה. וכשיודעות את כל אלה, אז הרבה יותר קשה להתעלם, אז פתאום מתחיל לכאוב, פתאום ממש מרגישות את גודל העוול שנעשה לאישה שנרצחה.

 

 

שחררו את האנסים, הם בני טובים!

כשחבורת בני נוער אונסים ילדה בת 12, הטיעון הנפוץ של "בני טובים" מיד נשלף

להמשך קריאה

 

 

לצערי, דווקא מתוך כך שהתקשורת החליטה להתייחס לרצח של בר ציון כפי שאמורות להתייחס לפמיסייד, רצח נשים, הבנו היום באופן הקר ביותר שיש נשים ששוות יותר, ויש נשים ששוות פחות. יש נשים שהרצח שלהן מזעזע, ויש נשים שפשוט מדווחים על הרצח שלהן. יש מי שלאחר הרצח שלהן מספרים לנו מי הן ומה עשו, ופותחים את הדלת לרגשות של עצב, אולי אף לרגשות של זעם; ויש מי שגם לאחר שהן נרצחות, נותרות שקופות לחברה שבתוכה הן חיו במערכת יחסים אלימה, עם גבר שחשב שיש לו את הזכות על חייהן.

 

שמונה חודשים אל תוך שנת 2014 ולפחות 13 נשים נרצחו עד כה על ידי בני הזוג שלהן, בעליהן, קרובי משפחתן. לפחות כי עקב ריבוי המקרים, וההתייחסות השולית שאלה מקבלים בתקשורת, קשה לעקוב אחר תופעה זו של רצח נשים. ואם המספר אינו מדויק, אז הוא חוטא כלפי מטה, ולא כלפי מעלה. ורק כדי להבהיר היכן עומדות, אז בעשור האחרון, נכון לשנת 2013, 186 נשים נרצחו בתוך המשפחה בישראל.  

 

שחקן היכה את אשתו. אז מה?

את רוב רובן של הנשים שנרצחו לא זכינו להכיר, וניתן להניח שגם את רוב רובן של הנשים הבאות שירצחו לא נכיר. כי בכל זאת, לא כולן שוות באותה המידה. ולצד הרצח של בר ציון נודע לנו בימים האחרונים על שחקן מוכר שנמצא כעת במעצר בית על שהכה את אישתו. אך הידיעה על הגבר (לא מפורסם) שאנס את אישתו (הלא חשובה) ושוחרר למעצר בית גם כן, נכנסה רק למבזקים.

 

התגובה התקשורתית, לרצח של בר ציון, ובהמשך לכך התגובה הציבורית, מבהירה כי לא כל הנשים שוות. היא מדגישה ביתר שאת כי כדי שהתקשורת תרעש מאלימות בתוך המשפחה, עליך או להיות מפורסמת בזכות עצמך, או להיות אשה מוכה של מפורסם. אחרת זה לא מעניין.

 

אך בכך לא תמה ההיררכיה שהתקשורת מבססת. ככלות הכל, אלימות בתוך המשפחה שלא הסתיימה ברצח, לרוב לא תעניין את התקשורת כלל. ברוב המקרים, בכדי שאלימות כלפי נשים תעניין את התקשורת עלינו או על ילדנו להירצח.

 

רצח יותר תקשורתי מכאפות

יש נשים ששוות יותר מנשים אחרות, אך גם הרצח שווה יותר תקשורתית מאשר הכאפות, הבעיטות, ההשפלות והאיומים שחוטפות נשים מוכות על בסיס יומיומי. אחרת איך נסביר את השתיקה המהדהדת סביב 200,000 הנשים החיות כעת בישראל וחוות אלימות בתוך המשפחה, ושחייהן נמצאים בסכנה?

התוצאה הקשה של החלוקה הקרה בין נשים שוות לנשים לא שוות, ובין מקרי אלימות ששווים סיקור וכאלה שלא, היא שחלוקה זו מאפשרת את המשכה של התופעה. כשהתקשורת לא מספרת את סיפורן של הנשים, כאשר אנחנו לא יודעות מתמונות ברורות כיצד הן נראו, כאשר אנחנו לא כואבות את מותן ברמה העמוקה שמאפשר הסיפור הפרטי, אז התופעה יכולה להמשיך להיות חלק אינטגראלי מהיומיום של מדינת ישראל. כל זאת מבלי שנגיב באופן הראוי לתופעה הקשה והרווחת שבה גברים בישראל נוטלים את חייהן של נשים רק כי הן נשים.

 

אם היינו יודעות על כל אישה מוכה שהגישה תלונה, אם היינו יודעות מה סיפורה של כל אישה שנרצחת ואילו חיים קטע הגבר שרצח אותה, כנראה שהתופעה הזו לא היתה נותרת שולית בעיני הציבור, ובהמשך בעיני הפוליטיקאים והפוליטיקאיות שלנו. מלחמת צוק איתן אולי הסתיימה, אך המלחמה בנו עדין חיה ובועטת. וזאת למרות שאיננה זוכה לסיקור מסביב לשעון שהיה ראוי שתזכה לו.