משפחה יקרה, חברות וחברים, העם היהודי כולו, וכל מי שחושב שאיבר המין של הבן שלי זה עניינו, אני לא מתכוונת לבקש סליחה. לא עכשיו ולא אחרי מאה טוקבקים. לא מלתי את הבן שלי, ואין החלטה שאני יותר שלמה איתה.

 לפני קצת יותר משנה הגעתי לבדיקה שנקראת בז'רגון הרפואי "סקירת מערכות" ובז'רגון ההורי "מהו מין העובר", בה התבשרנו שברחם שלי גדל בן זכר. ומאותו רגע איבר מינו הפך לאחד הנושאים החשובים ביותר עבור כל הסובבים אותנו. מה יהיה עם הברית, שאלו. מערכת הרבייה שלו עוד לא התפתחה אבל התכניות להוריד לו חתיכה ממנה כבר היו מפורטות לרמת צבע המפיות.

אני מודה - ברית המילה היא לא דבר שהעסיק אותי עד אותו רגע. כישראלית נתקלתי כמובן רק באיברי מין נימולים ואף פעם לא הקדשתי הרבה מחשבה לעורלה החסרה שלהם. כילדה, באירועי "חגיגת ברית המילה" התעסקתי בעיקר באוכל והבכי קורע הלב של התינוק זכור אצלי כמשהו שתינוקות עושים כחלק מהקיום שלהם.

בניגוד אליי, לבן הזוג שלי הייתה החלטה מאוד מגובשת, והוא ידע שאם יהיה לו בן, אין שום סיכוי שהוא יחתוך את איבר המין שלו. כשהחלטנו להביא ילד, ידעתי שזה חלק מהדיל. אחרי שקיבלנו את העובדה שאנחנו עומדים להיות הורים לבן, התחלתי לקרוא מה בעצם עושים שם, בברית הזאת. גיליתי שבניגוד למה שנהוג לחשוב, שמדובר בהליך לא כואב שמטרתו להוריד חלק לא מתפקד, "מיותר" של איבר המין, מדובר בהליך כואב (כן, התינוק לא צורח שם כי קר לו) שמסיר איבר המגן על עטרת הפין ומכיל אלפי קצות עצבים, שאחראים למעל 50% מהחישה המגיעה מאיבר המין.

ושלא יבלבלו אתכן עם טיעונים רפואיים. כן, יש סרטן בעורלה. יש סרטן גם בשד ואנחנו לא כורתים אותו. כן, יכול להיות שזה מוריד את הסיכון להידבקות במחלות מין - אבל אפילו שנניח שהסיכון יורד בחצי - האם תחנכו את בנכן להשתמש בקונדום כל משגל שני? ברית מילה לא נוצרה מטעמים רפואיים - אלה טיעונים שחילוניים מספרים לעצמם. תשאלו את הרמב"ם, שאומר: "הנזק הגופני הנגרם לאיבר זה הוא המטרה המכוונת... מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה".

ובכלל, תהיתן פעם למה הברית נעשית בגיל 8 ימים? אולי ממהרים כל כך כי האם עוד מותשת מהלידה, לא קשורה מספיק לתינוק, ולא מסוגלת עדיין למחות בפני הידיים הגבריות שלוקחות את תינוקה אל תחת הסכין?

אחרי שהחלטתי גם אני שאני לא אפגע בתינוק שלי בצורה הזאת, הגיע הזמן לספר למשפחות. חלק קטן הבינו, והרוב שאלו שוב ושוב את אותם שאלות. מה יהיה כשיצחקו עליו? (כל ילד\ה מתמודדים עם משהו שהוא מושא ללעג, אבל איבר מין, בניגוד למשקפיים, למשל, נמצא בתוך המכנסיים); מה יהיה מול בנות זוג? (נשים ששוכבות עם גברים עם עורלה נהנות מסיכוך מוגבר); מה יהיה אם הוא ירצה לעשות ברית? (אם הוא בוחר בזה, אנחנו נתמוך בו – כל הרעיון זה לתת לו את הבחירה) וכמובן – אבל הילד שלכם לא יהיה יהודי! (לא, זה לא נכון, לא כל עוד אני יהודייה).

משפחה אהובה שלנו, למה המצווה היחידה שאתם מקפידים בה כל כך בחומרה צריכה להיות זאת שמעורבים בה סכין, רב ללא הכשרה רפואית והבולבול של התינוק שלנו? שבת אתם לא שומרים, שרצים אתם אוכלים ובאלוהים אתם בכלל לא מאמינים. אדם הוא יהודי אם אמו יהודייה, ומהכיוון הזה הוא מכוסה.

אני לא מתכוונת לבקש סליחה על ההחלטה שלא לפגוע בילד שלי. מי שצריך לבקש סליחה מאיתנו, זה דווקא החלק במשפחה שבמהלך ההיריון קיבלו את ההחלטה שלנו שלא לעשות ברית אבל ברגע שהבן שלנו נולד עטו עלינו בנאומים חוצבי להבות, איומים בנישול והרבה מאוד מניפולציה זולה, דווקא בימים הקשים ביותר שלאחר הלידה.

אישה אחרי לידה נמצאת במצב פיזי ורגשי קשה והרבה פעמים המשפחות חשות בכך ומנצלות את השלב בו שני בני הזוג מבולבלים כדי לנסות ולגרום להם לשנות את ההחלטה, ובהרבה מהמקרים זה גם מצליח. אבל דווקא בגלל שהכאב מהלידה היה טרי, ושידעתי על בשרי את התחושה של חתך באיבר המין, ידעתי יותר מתמיד שאין שום סיכוי ושום איום שיזיז אותי מההחלטה הזאת.

גם הסבתא שאיימה בניתוק מאוהבת בטירוף בילד שלנו. גם הדודה שהחליטה שהשתגענו סיפרה בסוד שהברית של הבן שלה היה הטראומה הכי קשה שעברה. גם הדוד ההמום שהבן שלו שאל "אבא, זה נכון שהיה לי עוד חלק בבולבול?" השלים עם זה. והאחות בטיפת חלב שאיימה עלינו באינספור ביקורים בבית חולים עם דלקת בדרכי השתן בינתיים טועה ובגדול.

אז בואו נחליט שאנחנו שווים, איבר המין של הבן שלי נשאר שלם, וגם אני עם ההחלטה שלי.