כמו בערים רבות ברחבי העולם, גם בפרנקפורט ממוקם מעוז הזנות ברובע תחנת הרכבת המרכזית, שם ישנה תחלופה גדולה של אנשים, שאולי צריכים להרוג שעתיים-שלוש בהמתנה לרכבת – ומה יכול להיות טוב יותר מלהניח את הראש על כרית, תוך שבחורה עובדת מענגת אותך, בעלות של 100-200 שקל בלבד.

עוד באון לייף:

בעבר אפיינו את הרובע חנויות הפרווה הרבות שישבו בו, רובן של יהודים. אלא שכיום אפשר לספור אותן על כף יד אחת. יהודים רבים שקיבלו בחזרה את הנדל"ן שלהם לאחר מלחמת העולם השנייה, הסבו את הבניינים למלונות/ בתי זונות ממוסדים, והפכו את הרובע למה שהוא היום. מכיוון שהחוק מתיר לעסוק במקצוע העתיק בעולם רק ברובע הזה, בכמה רחובות בודדים מרוכזים מאות חדרים, שבהן עובדות כ-1,000 זונות, על פי הערכות המשטרה, לצד מלונות מפוארים שביקשו להתמקם במרכז העיר, מסעדות וברים טרנדיים וגם נרקומנים שמתגודדים ברחובות ומחכים לפתיחת תחנות חלוקת המתדון.

על אף שמדובר בעסקים חוקיים לגמרי - חוק הזנות הגרמני נכנס לתוקף ב-2002 – הליכה ברובע התחנה המרכזית אינה נעימה כלל. אמנם לא תמצאו שם זונות שעובדות ברחוב. אבל האווירה הסליזית, החלונות הצבעוניים למכביר והגברים - שעומדים בכניסה לבורדלים, בוחנים אותך כאילו היית חתיכת בשר, ומשדלים כל אחד ואחת להיכנס לברים של בתי הזונות - מעוררים בך אימה משתקת. על אף שגם המשטרה מציינת כי רמת הפשיעה שם אינה גבוהה מכל מקום אחר והאזור נחשב גם למתחם בילוי שגרתי בסופי השבוע, קשה לומר שבחורה תחוש בנוח להסתובב שם בגפה.

אווירה סליזית וחלונות צבעוניים. רובע הזונות בפרנקפורט. צילום: מתוך ויקיפדיה

באותו רובע ממוקמים משרדי ארגון DONA CARMEN, שנלחם למען זכויות הנשים שעוסקות בזנות. הארגון נוסד ב-1998 על ידי חואניטה הנינג, עובדת סוציאלית במקצועה, שעבדה בארגוני סיוע לזונות מאז 1991, ואף ערכה מחקר מקיף ושנוי במחלוקת בנושא.

"המחקר התמקד בנשים מדרום אמריקה שמגיעות לגרמניה כדי לעבוד בזנות", היא מספרת. "בדקתי כמה הן מרוויחות, כמה אחוזים הן נותנות למשפחה ולבעלי בתי הזונות, ואם הן מצויות בחובות. בסוף המחקר, שנערך במשך שלוש שנים, מצאתי שנשים מהגרות מארגנות את הזנות בעצמן. הן לוקחות הלוואות מנשים אחרות, ותוך שלושה חודשים הן משלמות את החוב ושולחות כסף למשפחה. הן נשארות במקצוע כי הן מרוויחות כסף רב ביחס למקצועות אחרים. מצאתי שהן נותנות 45% מהרווחים שלהן לבעל הבית. השוויתי זאת לנהגי מוניות שנותנים חלק מהכסף לתחנה שאליה הם שייכים".

המסקנה העיקרית של המחקר היתה שהזנות לא קשורה לפשיעה מאורגנת כפי שהיה נהוג לחשוב, אלא בידי נשים, וחלוקת ההכנסות נעשית כמו בכל מקצוע אחר. "זה סתר את המיתוס הרווח כי נשים אלה נשלטות ומנוצלות בידי גברים, והבנתי שהעזרה שהנשים האלה מקבלות היא לא העזרה שהן צריכות. לפני שהתחלתי לחקור את התחום, חשבתי שאי אפשר להיכנס לבתי זונות והן נעולים בפני זרים. אבל מהר מאוד הצלחתי להתחבר לנשים בבתי הזונות ואף אחד לא אמר לי שאני לא יכולה לבוא. להפך, הבעלים קרא לכל הנשים לבוא למשרד ויכולתי לדבר עמן בחופשיות. גיליתי שאני משעממת אותן. דיברתי על ניצול, והן רצו לחזור לעבוד".

הבעיה העיקרית לפני מיסוד הזנות, לדבריה, היתה שעל אף שזנות מעולם לא היתה בלתי חוקית, פרט לחוקים נגד סרסורים (סרסור מוגדר כמי שלוקח מהאשה יותר מ-50% משכרה, ואומר לה מתי ואיך לעסוק בזנות), הזנות לא היתה מעוגנת בחוק כמקצוע, ולכן חוקי עבודה, דיני חוזים וחוקי זכויות אדם לא חלו על המקצוע. מה גם שלרוב הנשים שחקרה לא היו תעודות הן לא היו "חוקיות" במדינה. עם זאת, היא נזהרה מלהשתמש במושג טראפיקינג (סחר בנשים לזנות).

לאחר שפירסמה את המחקר הודחה הנינג מכל ארגוני הסיוע שבהם עבדה, ואף תויגה כחולת נפש. בתגובה, היא חברה לנשים, זונות לשעבר, ויחד הן הקימו את דונה כרמן. "לפני שנות ה-90 מקצוע הזנות נקרא עבדות לבנה, ורוב הזונות היו בנות מיעוטים שהובאו מחוץ לגבול בדרך לא חוקית. כיום לא צריך להביא אותן מעבר לגבול ולהגדיר אותן כקורבן. אנחנו מנסות להסביר שטראפיקינג זו הבניה חברתית. הזנות קיימת, אבל המיתוס של טראפיקינג נוצר בעצם על ידי מתנגדי ההגירה".

כיום, ההערכות הן כי כ-200 אלף נשים עובדות בזנות בגרמניה. לדברי הנינג, "רק 612 מתוכן היו קורבנות לאלימות. מדובר ב-0.3% מתוכן. זו כבר לא בעיה סוציאלית. יש נשים במצב בעייתי, אבל מדובר במיעוט. לאחר מיסוד הזנות, תוך שנה שלחה המשטרה כ-1,000 נשים לארצן, ומאז אין נשים לא חוקיות בתחום. לכולן יש זכות לעבוד פה. נשים בודדות חוו אלימות בהגירתן ואפשר לסייע להן בחוק העונשין נגד אלימות נגד נשים. יותר מ-90% מהנשים העובדות הן מהגרות, אבל אפשר לומר שמדובר ב-100%, מכיוון שגם גרמניות מן הסתם לא יעבדו היכן שהמשפחה שלהן גרה. נשים נהגו להגר לצורכי זנות עוד לפני שאנשים חשבו על הגירה. נשים מתקשרות אלינו מספרד ומאיטליה כדי לשאול על ויזה. פונות אלינו נשים מ-26 מדינות לייעוץ".

אני דיברתי על ניצול והן רק רצו לחזור לעבוד. חואניטה הנינג

במהלך כל הראיון מבקשת הנינג להדגיש כי אין קשר בין זנות לפשיעה. "99.9% מהזונות לא מעורבות בפשע. מאז 1999 אנחנו מקבלים מידע גם מהמשטרה שעורכת פשיטות על בתי זונות, ובודקת כ-44 אלף זונות בשנה בממוצע. אז איפה השטח האפל שמדברים עליו? ערכו מחקר ובחנו 91 מקרים של הליכים פליליים שנפתחו בנושא זנות. רק אחד מהם היה קשור בפשע מאורגן, וגם אז לא היתה הרשעה".

ומה לגבי אלימות של לקוחות?

"מגיעות אלינו תלונות רבות על לקוחות, אבל למרבה המזל אני זוכרת רק חמישה מקרים של אונס בידי הלקוח. לנשים יש אפשרות להתלונן, והן משתמשות בה וכשהן מתלוננות לוקחים אותן ברצינות. המשטרה עושה עבודה טובה בתחום".

עם זאת, רבות מהן עדיין מעדיפות לא לערב משטרה. "אשה הגיעה לפה והתלוננה שלקוח שדד אותה וקרע ממנה את העגילים. בעל הבית הרביץ לו ואילו אותה הכניס לבית החולים. שאלתי אותה מה היא חושבת על כך, והיא השיבה שאם היא היתה הולכת למשטרה היא לא היתה מקבלת את הכסף בחזרה: 'הוא פגע בי ועכשיו הוא נפגע ועבורי זה הצדק'. קשה להן להתלונן גם מפני שהן פוחדות שיגלו מה המקצוע שלהן. לרובן יש ילדים והן לא רוצות להיחשף".

כשאני שואלת אותה, אם אשה באמת יכולה לבחור במקצוע הזנות כמשלוח יד, הנינג מתעצבנת. "אני לא מכירה כמעט אף אחד לא עשיר שעובד בשביל ההנאה. כולנו צריכים לעבוד כדי להתקיים בכל חברה שבה אנחנו חיים. הצורך לעבוד הוא בסיסי, אבל רק בזנות משנים את ההגדרה וטוענים שזו כפייה. אף אחד לא יגיד שכופים עליך לעבוד כאופה, כקופאית או כשרת, אם את ענייה וחייבת להתקיים.

"הארגונים שפועלים נגד זנות הם פסאדו פמיניסטיים, הם לוקחים אותנו לאחור מבחינת התנהגות מינית. זנות היא תחום של מיניות, שמפריד בין סקס לאהבה. לרוב, בחברה של דת מונותאיסטית מיניות יכולה להתקיים רק בהקשר של אהבה ורגשות, וזנות מפרידה זאת: אין בה היכרות עם האדם שמספק אותך מינית. בחברה פטריאכלית אישה רשאית להיות מינית רק עם אדם אחד. אם היא קיימה יחסי מין עם יותר מאדם אחד היא מתויגת כמופקרת. הזנות תמיד היתה מקושרת לאלימות, לנשים לא אוטונומיות שעוסקות בזנות מכפייה של גבר או מצב כלכלי קשה. הזונה תמיד קורבן, אדם שלא מסוגל לקבל החלטות והיא לא יכולה לצאת מהזנות.

"אני מאמינה שכל אישה שמגיעה לבית הזונות ומתחילה לספק גברים, מבצעת אקט של אמנציפציה כי אז היא בעצם משתחררת מכבלי הפטריארכיה. איסור על זנות מכריח אישה להיות מונוגמית, לחיות במיניות רק עם אדם אחד שיש לה קשר עמו. האמנציפציה האמיתית של נשים תהיה ההכרה בכך שיש להן צרכים מיניים, והן הולכות לגברים שונים שיספקו אותן. כשיתקיים כזה שחרור ושוויון, לאף אחד לא יהיה אכפת שאשה עובדת בזנות, והחברה לא תצטרך להמציא דברים על זנות".

איסור על זנות מכריח אישה להיות מונוגמית. רובע הזנות בפרנקפורט. צילום: עדי הגין

הנינג טוענת שניצני השוויון החלו בשנות ה-60. "זה החל כששחררנו את הכבלים וקראנו לאהבה חופשית – אבל שם זה נעצר. אישה לא צריכה להרגיש רע או אשמה, ואפילו להתחיל לחשוב על מיניות באופן אחר: את יכולה לאהוב את בן הזוג שלך, אבל להיות עם מישהו אחר במקביל. ואולם המחשבה הזו מפחידה גברים, בעיקר מהפחד שכשאשה עושה זאת רק היא יודעת מי אבי ילדיה. בעניין של זנות, משמעות האמנציפציה היא בעצם לא להפלות את הנשים שעובדות בזנות, או את המיניות שלהן. אף אחד לא חייב לעסוק בזנות, אבל אם אנשים עושים זאת – נכבד אותם".

דונה כרמן אמנם מברך על מיסוד הזנות, אבל הנינג טוענת כי כשם שהחוק נתן זכויות רבות, הוא גם לקח אותן מהנשים העובדות במקביל. כך לדוגמה, נשים עובדות יכולות לערוך חוזה עם בעל הבית כאילו היו שכירות ואז הן יכולות לקבל זכויות סוציאליות: ביטוח בריאות, אבטלה, פנסיה, אובדן כושר עבודה. עם זאת, בעל הבית אינו רשאי לומר להן איך לעבוד או מתי מכיוון שזה כבר סירסור. אלא שלרוב בפועל אין לזונות חוזה עבודה כלל".

גם שיווק, כדי להביא לקוחות, מותר על פי חוק. עם זאת, עדיין קיימים חוקי עונשין נגד לקוחות. "למשל, רוצים לחוקק חוק שמפליל לקוחות שהולכים לנשים שהגיעו במסגרת טראפיקינג. אלא שההגדרה של אישה שהיא קורבן טראפיקינג רחבה מדי - כל אישה שבאה ממקום שהכלכלה בו גרועה מזו של גרמניה. יש כאלה שמגדילים לעשות ומבקשים להעתיק משווייץ את נוהלי העבודה: שם המהגרת צריכה לעבור אצל פסיכולוג משטרתי, שאף מבקש את הטלפון של אמא שלה".

למה אין לזונות חוזה עבודה? רובע הזונות בפרנקפורט. צילום: עדי הגין

ואולם הבעיה הכי גדולה עבור הזונות היא המיסוי. לדברי הנינג, "המשטרה מחייבת את בעל בית הזונות לקחת 25 יורו ביום מכל זונה, בטענה שהנשים לא משלמות מסים. הצענו לרשות המסים לבוא לפה וללכת עמנו לבתי הזונות כדי להסדיר זאת, אבל הם לא מוכנים לשתף פעולה. דרך הגבייה שלהם היא לא חוקית. הגשנו שאילתה לפרלמנט בהסן (המחוז שבו נמצאת פרנקפורט), אבל לא זכינו למענה".

בימים אלה מתרכזים הנינג וארגונה במאבק נגד חוק, שהוצע בפרלמנט, שיחייב את המדינה לרשום כל זונה ולתת לה תעודה ולהוציא רישיון עסק לכל בית זונות, מה שיחייב את הבעלים לדאוג שכל זונה רשומה, ושהמשטרה תוכל לבוא מתי שהיא רוצה. "כיום רק 44 זונות רשומות ברחבי גרמניה ולא בכדי. רובן לא מעוניינות להיחשף במקצוען וזו זכותן. לשני שליש מהם יש ילדים והן לא רוצות להסתבך עם שירותי הרווחה בשל עיסוקן.

"אנחנו סבורות שזנות צריכה להפוך למקצוע חופשי, כמו אדריכל, עו"ד, רו"ח וכדומה. מקומות שבהם יש מנהל בית זונות צריכים להיות תחת חוקי המסחר. אנחנו מעוניינים גם שכל חוקי העונשין נגד לקוחות יבוטלו. אם אישה תחווה אלימות, כפייה או ניצול, היא צריכה להשתמש בכל הזכויות שיש לה במדינה כמו לכל אדם או בעל מקצוע אחר".