את פיגוע הדריסה בצומת אזור קשה לי לשכוח. 14 בפברואר 2001. הייתי אז תלמידת תיכון, בדרך חזרה מכנס מקהלות בו לקחתי חלק. אני זוכרת היטב את שיחת הטלפון שקיבלתי מבית הספר בעודי באוטובוס, זוכרת את הצלילים וההברות של המילים המספרות לי שהיה פיגוע ששבעה חיילים וחיילות ואזרחית נוספת נרצחו. בת דודתי היקרה רחלי לוי ז"ל, הייתה בין החיילות שנרצחו.

 

עוד באון לייף:

 

היא יצאה לשירותה הצבאי בממר"ם כמו בכול בוקר, אולם נהג אוטובוס עלה על המדרכה ודרס אותה ואת אלה שעמדו יחד אתה בתחנה ורחלי לא שבה עוד. השיחות המשותפות, הביקורים באשקלון והחלפת המכתביות נשמרים בזיכרון. הקשר עם חבריה וחברותיה לשירות הצבאי עודנו נשמר ואנחנו נפגשות ונפגשים באירועים משפחתיים. הפנים של רחלי, החיוך הגדול שלה, תמיד איתי. אני חושבת ונזכרת ברחלי בכל מיני סיטואציות משפחתיות ואישיות ויום הזיכרון הוא נקודת ציון בלוח השנה. אחת מנקודות הציון השונות. הזדמנות לחלוק את הזיכרון עם העולם.

 

פנים. יום. זיכרון. פרויקט אנימציה ייחודי מבית היוצר של בית אבי חי מבקש לספר את סיפורי הנופלות והנופלים, לאפשר לצופה להתחבר אל יום הזיכרון דרך המדיה. במסגרת הפרויקט 19 סרטוני אנימציה של יוצרים ויוצרות שונים. סרטונים המבוססים על רגעים מחייהם של הנופלות והנופלים וממחישים בדרך יצירתית את מי שהיו ו/או מי שעתידים היו להיות, את הקרובים והקרובות אליהם. פרויקט החולק עם הציבור רגעים קטנים המרכיבים את הזיכרון: סיפור אהבה, נשיקה, יום הולדת , תספורת ראשונה, חיוך, מתנה שנתנה, שיחת טלפון אחרונה, ובעיקר - חלומות. רגעים קטנים שחלפו, סיטואציות אנושיות, רגעים שנשארים בזיכרון.

 

מתוך הסרטונים, הייחודיים כל אחד בדרכו,  שלושה מהם תפסו את תשומת ליבי במיוחד. בכל אחד מהם זיכרונות וחלומות אחרים ובכל זאת יש במשותף. בכתיבתי, אני מבקשת לשים לרגע אחד דגש על הדמויות הנשיות המופיעות בהם. מודעת לכך שהן לא היחידות אולם מבקשת לראות בהן לרגע אחד דמויות מרכזיות, המספרות את עיקר הסיפורים בשלושת הסרטונים. ייתכן כי ייצוגן של נשים מעסיק אותי, ייתכן בשל היותי אישה בעצמי, ייתכן שזה רק הגעגוע.

 

שלושה סרטים, שלושה סיפורים, עולמות ומלואם, ובכל אחד מהם סיפורה הייחודי של האישה. ביום הזיכרון לחיילי וחיילות צה"ל ונפגעי ונפגעות פעולות האיבה, התרגלנו לדבר על הנופלים. תכניות הטלוויזיה, הכתבות ואפילו השירים שנכתבו מיעטו לעסוק בחיילות ובנשים. ביום הזיכרון הזה אני מבקשת לזכור את הנופלות ולתת את המקום והבמה לנשים, להכיר כמה מהן בדרך ייחודית ולהכניס את סיפוריהן לתודעה הציבורית.

 

בלבה חומה

 

 

סיפורה של חברה - בלבה חומה – סרטון לזכרו של יובל היימן ז"ל שנהרג במהלך מבצע צוק איתן בקיץ האחרון. תסריט בימוי ואנימציה מאת רתם יראקצי ורעות אלעד.

 

סרטון המתאר זוג אוהבים בעודם ישובים על חומות העיר ירושלים, צופים וחולמים על הבית שיבנו יחד בעתיד. בעוד החייל – בן הזוג – הולך ונעלם, נותרת האישה – בת הזוג – לבדה ליד החומות. היא והזיכרונות. יובל הותיר אחריו את רוויה חברתו. ואני תוהה ביני ובין עצמי, כיצד מרגישה רוויה לשמע נפילתו של אהובה, מהו מעמדה של רוויה עם מותו ואיך היא מקבלת את הבשורה הקשה? מי מודיע לה שנפל ומי מלווה אותה? ואני מניחה שהיא זקוקה לאותו חיבוק ממסדי כשם שאישה נשואה איבדה את אהובה. רק בשבוע שעבר נפגשה חברת הכנסת עליזה לביא עם חברות חללי צה"ל במסגרת המפגש השנתי שלהן. מעמדן של החברות ואף של המאורסות טרם הוסדר ולביא מבקשת לקדם יחד איתן בין היתר את הזכות לקבל את ההודעה בדבר נפילת יקיריהן חלילה ואת הליווי המקצועי והרגשי.

 

אלף נשיקות

 

 

ומבט אחר, דרך הסרטון אלף נשיקות – המתאר את החבר המאבד את חברתו ואת כל מה שהיא יכלה להיות. אלף נשיקות – סרטון אנימציה מאת ברק דרורי.

קופסה מלאה בנשיקות. זה כל מה שנשאר לאיתן מחברתו מיכל. הוא קיבל את הקופסה מאמה במהלך השבעה. היא הכינה לו את המתנה הצנועה הזו ליום הולדתו כי זה בדיוק מה שהוא ביקש- 1,000 נשיקות. מיכל לקחה את הבקשה שלו ברצינות אולם לא הספיקה להעניק לו את המתנה בעצמה. היא הייתה חייכנית, רקדנית ובת זוג מקסימה שחייה הגיעו לקיצם מוקדם מדי. מעניין מה מיכל עוד הייתה יכולה.

 

כשלאחותי צמחו כנפיים

 

 

סיפורה של נופלת - כשלאחותי צמחו כנפיים – סרטון לזכרה של טלי בן ארמון בהפקת פיל אנימציה.

 

 טלי, אשר שירתה כתצפיתנית במודיעין וסיכלה ניסיון חדירת מחבלים, נרצחה ביום שלמחרת בדרך לביתה בפיגוע ירי בקו 842 בפיגוע ירי. הסרטון מתאר זיכרון קטן של אח את אחותו מציירת. באמצעות הציור, הם עפים למרחקים, מעבר לדמיון, מתנתקים מהסוף המר.

 

מבין מאות הסיפורים שנתקלתי בהם בחיי, סיפורה של טלי מזכיר לי את חברתי האהובה מתת רוזנפלד - אדלר ז"ל, אשר נרצחה בפיגוע ירי בצומת גוש עציון יחד עם בת דודתה כנרת מנדל ז"ל.  גם מתת שירתה בצה"ל כתצפיתנית והשתחררה ממנו כקצינת תצפית בנצרים. עם שחרורה היא נישאה לאהוב לבה, נישואין שתמו במתקפת טרור ארורה. מתת הייתה רק בת 21 במותה. ניתן היה לזהות אותה למרחקים עם החצאית הארוכה והחיוך על פניה מן הקצה אל הקצה. אישה של חסד ואמת. ובאמצעות הסרטון – מובא גם כן סיפורה של אישה, יוצרת, אחות, חיילת. ולי רק נותר להפעיל את הדמיון ולחלום.

 

פנים. יום. זיכרון. דרך אחרת להתחבר אל היום. להיזכר בפנים, ביום יום וגם היום ולהביט קדימה ולעשות את הטוב.

יהי זכרן וגם זכרם ברוך.