נפאל,

הייתי רחוקה ממך אלפי קילומטרים

על החוף הכי דרומי והכי יפה של הודו,

עד שהפסגות המושלגות שלך הופיעו לי בחלומות,

והעלים הירוקים של קצוות יערותייך דגדגו לי את קצות האצבעות,

והעלו אותי על מטוס לבן עד אלייך.

 

ובאמת לא טעיתי, ואחרי שהתעוורתי מהשפע התחלתי לגלות את הקסם.

קיפצתי בין הכפרים הנידחים שלך וטבלתי את גופי באגם הבגנס הקריר, הפנינה שליד פוקרה.

הרגשתי שאני מוכנה לתת להודו לחכות שאשוב ולנסוע לגלות את קטמנדו שמחוץ לאזור התיירות.

 

עד שהתקף אסטמה לא מתוכנן שינה את התוכניות וביטל את האפשרות לנסוע לקטמנדו.

כבר מאמינים במסתורין?

וככה ישבתי עם פז בבית קפה צרפתי בפוקרה, וזה היה כשחיכינו לטליה כשהספלים הלבנים החלו לשקשק על הצלוחיות.

קפאנו לכמה שניות, עד שמתוך אוהל צבעוני מדי בו נחגגה יום הולדת, פרצו בצווחות אימה כ15 מאמות נפאליות, ופתאום הרעש הגיע גם אלינו.

רצנו למרכז הרחוב וטליה הגיעה מתנשפת. התזמון הכי גרוע להיות בו בשירותים. אחרי שתי דקות שהאדמה קופצת למעלה ולמטה, אנחנו לא קולטות מה בדיוק קרה וממשיכות ללכת ברחוב, כולם חוזרים פחות או יותר לשלהם.

 

העלים הירוקים של קצוות יערותייך העלו אותי על מטוס לבן עד אלייך. שירי מיכאלוביץ?

 

עוברת בערך שעה עד שאנחנו מבינות ששבע שעות נסיעה מאיתנו, נמחקו כפרים שאולי אף אחד כבר לא יכיר, והפרצופים הנפאליים המתוקים שבוודאי כלואים בהריסות מתחילים לרוץ לי בראש.

 

תמיד הייתי מחוברת לאדמה, ואולי בגלל זה התחושה שהיא מנסה לנער אותי ממנה לא רק מפחידה אותי אלא אפילו מעליבה. שבית אותי בקסמייך ועכשיו את מאיימת לבלוע אותי.

 

הבהלה הכללית לא מאחרת להגיע. אנחנו יוצרות קשר עם הבית שכבר רוצה לשלוח אלינו מסוקי חילוץ, ומנסות להעביר מכאן את התחושה שהכל בסדר ואיזה מזל שאנחנו כאן ולא בקטמנדו. יש התארגנות ישראלית לנסות ולאתר את כל החברים שיצאו לטרקים או שנמצאים בנפאל בלי אפשרות לתקשר.

בלילה אנחנו מכינות תיק חירום, עוצמות עיניים כבדות ומתעוררות פעמיים לרעידות קלות, שאחריהן דיירי הגסט האוס מחליטים לישון עם הדלתות פתוחות כדי שנוכל לוודא שכולם התעוררו וברחו החוצה.

לילה של אזעקות גרסת המזרח.

לפנות בוקר המיטה מעיפה אותנו ממנה ואנחנו מנסות לרוץ במדרגות מבלי ליפול לצדדים. ברעידה הרביעית שמגיעה בשמונה וחצי אנחנו מחליטות כבר לצאת ולהתחיל יום חדש, שמסתכם בלשבת בסוכנות ולעדכן את המשפחה והחברים שאנחנו בסדר, וכמה שהמצב מזעזע אנחנו במקום טוב יחסית, כן יש לנו מים ואוכל ולא אין מה לדאוג.

אנחנו מוותרות על רעיון שהיה לנו לנסוע לדלהי למחרת, כדי לחכות עד שיעבור זעם.

למה את כל כך כועסת, נפאל היפה?

 

נמחקו כפרים שלמים שאף אחד כבר לא יכיר. צילום: רויטרס

 

היום עובר כשאנחנו מנסות ללכת על קליפות ביצים, לא לדבר על דברים שליליים, לנסות לדמיין את ההמשך של הטיול ולמצוא איך אפשר לעזור בינתיים ליצור קשר עם מי שאבד.

שמועות לגבי רעידות חזקות בלילה מתחילות להתפשט,  ואנחנו מחליטות להעביר אותו בחוץ, ומתמקמות לצד משפחה נפאלית במדשאה פתוחה.

אני מעדכנת את ההורים ומנסה להרגיע, מרגישה שהם סובלים יותר ממני, חסרי אונים ומודאגים, ואני כל כך רחוקה, כל האמצעים וכל האהבה שבעולם לא יכולים להבטיח שהכל יעבור בשלום.

מתקשרת לאחי הגדול ומתארת לו את הפחד שלי, כבר קשה לי להישאר קול ואני מתחילה לדמיין את התסריט הגרוע ביותר, כולל החלק שבו האדמה תיפער ותמשוך אותי פנימה. הוא מנסה להרגיע ומבטיח שלא ישתף את אמא, היא בטח מוטרפת גם ככה.

 

התעוררתי כשהשמש כבר התחילה לפרוס קרניים ארוכות, מכורבלת עם טליה ופז וכמה בנים ששכנענו לישון אתנו בחוץ ו?לעשות מזה חוויה?.

מסתכלת מסביב. האדמה מושלמת. כלב גדול וחום נושף לנו על הפנים ומסרב לתת לנו להמשיך לנמנם.

 

בוקר נפלא נפאל, תהיי טובה אלינו היום?