הנשיות המזרחית הסטריאוטיפית, כמו שראו אותה אלה שאמרו שהיא "לא למדה בנעוריה אפילו לקרוא עברית ולא נתחנכה לשום עבודה ומעשה", אלה שבעיניהם היא "פשוטה, גסה, חסרת השכלה ועידון", עיצבה גם את הדימוי הקולנועי ובעיקר הטלוויזיוני הדומיננטי של נשים מזרחיות.

עוד באון לייף: 

עד לפני שנתיים, התקשיתי להזדהות עם הסיפורים שהציגה הטלוויזיה הישראלית, כי אם כבר הציגו משפחה מזרחית היא הייתה משפחת פשע, או לא רחוק מזה. בהתאם, הנשים המזרחיות תמיד היו נלעגות. הראשונה, כנראה, הייתה גילה אלמגור (מי שכיתתה רגליה לפריפריה כדי להביא תרבות לפשוטי העם) שבנתה את דמותה של מרגו הזונה המרוקאית והולידה דורות של ייצוגים סטריאוטיפיים. הפרחה הסמויה של נאור ציון היא אחד הדימויים הגזעניים ביותר, אבל גם "לימור" של אורנה בנאי לא חוטאת לתבנית המוכרת, וגם ליטל מעתוק ומירי פסקל. כולן וולגריות, כולן עממיות, רובן – כמו רוב הדמויות בטלוויזיה היום – הן צעירות (לא נמצא הרבה נשים בכלל ומזרחיות בפרט בגיל פנסיה על המרקע שלנו) ורבות מגולמות על-ידי גברים.

כשגבר מתחפש לאישה, כמו במקרים של לבנים שמתחפשים לאפרו-אמריקאים (בארצות הברית זו הייתה תופעה נפוצה שהיום היא ביג נו-נו) או של מבוגרים שמתחפשים לילדים, נוצרת הגחכה באופן כמעט מיידי. זה מצחיק כי זה מייצר ניגודים מידיים – דמות של אישה עם שיער בחזה, עם קול נמוך ומניירות גסות זה בדיוק הפוך ממה שהחברה מנסה לומר לנו שהוא נשי. נשים הן חלקות משיער, לנשים יש קול דק שנשמע בקושי ונשים הן עדינות וענוגות, או לפחות אמורות להיות. ונשים מזרחיות – הן לא כאלה. הן לא אוהבות מילים ארוכות ומקפידות מדי על המראה החיצוני שלהן ועמוק בתוך כל אחת מהן, מאיתנו, "מסתתר שיכון קטן", כמאמר השיר, שיכון צעקני וכאוטי. אז כשהסטריאוטיפ מכתיב שאישה מסוימת היא רק חצי אישה, הכי קל לתת לגבר לגלם אותה.

אילן פלד כדנית בקמפיין של תלמה. פיל בחנות חרסינה

בזמן האחרון מופיעות שתי נשים מזרחיות, דומיננטיות ומוכשרות במידה על מסכי המחשב שלכם. שתיהן אוהבות קפה שחור, לשתיהן חי"ת ועי"ן גרוניות ושתיהן מגולמות על-ידי גברים: דנית מסרטוני הפרסומת לחברת דגני הבוקר (ומי שהיא גלגול של מירי פסקל) שמגולמת על ידי אילן פלד, ועגילה חסן, הדמות הראשית בסדרת הרשת "עגילה בשכונה", אותה מגלם ניב מליחי. למרות שמדובר בשני גברים שמגלמים נשים, יש הבדל מהותי ביניהם: בעוד שדנית היא פיל בחנות חרסינה והניסיון שלה להשתלב עם סביבתה הוא שמייצר את הסיטואציות הקומיות, עגילה היא חלק מהשכונה. היא נולדה וחיה בשיכון עלייה, היא לא צריכה לנסות להשתלב בסביבה – דווקא ההיכרות שלה עם אנשי השכונה וחייהם היא זו שמצליחה לגבור על פער הגילאים ולהצחיק. ולמרות שהדמות הראשית בסדרה (והיחידה – יתר המשתתפים הם אנשי השכונה) משתמשת בסטריאוטיפים מסוימים על נשים מזרחיות, היא דווקא מאפשרת חשיפה שלהן, במיוחד של מבוגרות.

מליחי, מי שיצר את "עגילה בשכונה" יחד עם טל אליה ואימרי קלמן, הוא שחקן וקומיקאי בן 28 שגדל בשיכון עלייה. "אני עושה סטנד-אפ כבר כמה שנים עם הדמות הזאת, פשוט בלי הפאה והבגדים והכל", הוא מסביר איך נולדה עגילה. "אני פשוט עושה חיקוי של אימא שלי. ובביה"ס למשחק נוצר הלבוש, האיפור והשם".

במקום לצחוק על נשים מזרחיות, מליחי וחבריו מייצרים במה שעליה מועלות בעיקר נשים מזרחיות מבוגרות, כאלה שאף פעם לא מגיעות למסך הטלוויזיה שלנו. הרעיון של יצירת סדרת רשת קומית שתצולם בשיכון עלייה נוצר כדי לחבר בין הדור הצעיר – אלה שלצערנו, כבר רגילים לראות את עצמם ושכמותם בטלוויזיה כדמויות מגוחכות – לבין הדור המבוגר, הסבים והסבתות. עגילה משתמשת בבמה שלה כדי להצחיק אבל גם כדי להציג את אותן נשים שקופות. מליחי מספר שאחת הנשים שהשתתפו בסדרה סיפרה "שהנכדים פחות באים אליה ויש לה נינים שהיא לא ראתה שנתיים". אחרי שהפרק עלה לרשת, "הנכדים שלה שלחו לי הודעה וסיפרו שהם התרגשו מאוד לראות את סבתא שלהם בסרטון. זה מאוד קירב ביניהם". כי אם להיות כנים, רובנו לא מתקשרים מספיק לסבתא שלנו, לא מדברים איתה מספיק ולא מתעניינים מספיק בשלומה. כשעגילה מציגה את הנשים שחלקנו מזהים בהן את הסבתא הפרטית שלנו, היא מזכירה לנו חלק מהמשפחה שאנחנו נוטים לקחת כמובן מאליו.

עבור מליחי, הסדרה היא שלהן לא פחות משהיא שלו: "המטרה הייתה שהן יהיו שותפות ויהיו שוות אליי גם מבחינת הזמן. המיקוד הוא על הזקנות לא פחות מאשר על עגילה. גם בשפה שלי איתן יש המון סלנג תימני, המון משפטים בערבית שהן מבינות ונכנסות לסיטואציה ומרגישות נורא טבעי, כשאני מדבר איתן בשפה שלהן".

בהקשר הזה, גם "זגורי אימפריה" חייבת מידה מסוימת מהצלחתה לשפה המרוקאית, לביטויים כמו "האק" או "בז'עת" שהיא הוציאה מהבתים הפרטיים אל המרחב הציבורי, והצליחה להפוך את המרוקאית כמעט לסמל סטטוס. השפה היא חלק חשוב מהסדרה, כי השפה היא חלק חשוב מהתרבות. "ממני מנעו את השפה", אומר מליחי. "סבתא שלי ידעה רק תימנית, אבא שלי הבין אבל לא ידע לדבר ואני לא מבין ולא מדבר. הרבה אנשים במדינה הזאת גרמו למאות אלפי בתים בישראל שדיברו בהם ערבית, אם זה מצרית, טריפוליטאית, עיראקית, תימנית, לאבד את השפה הזאת, לאבד תרבות ועגילה מתמקדת גם בשימור של יהדות שהולכת ונכחדת". כשאנחנו לא רואים נשים מזרחיות בטלוויזיה או בסרטים, אנחנו בעצם מאבדים את השפה שלהן – ופעמים רבות מדובר בשפה ייחודית. בהרכב המוסיקלי A-WA, למשל, האחיות לבית חיים שרות שירי נשים מסורתיים בתימנית, שירים שמתארים חוויות חיים ייחודית לנשים תימניות.

סבתא אלגריה מ"משפחת זגורי". לא מוותרת על השפה

"עגילה בשכונה" היא חלק משינוי מסוים שהחל לאחרונה בייצוג של נשים מזרחיות. את נקודת המפנה אפשר לקבוע עם הופעתה הדומיננטית למדי של סבתא אלגריה מ"זגורי אימפריה". הסבתא של המשפחה הבאר-שבעית המפורסמת בישראל היא דמות עגולה ולא סטריאוטיפית – היא חריפה ושנונה, יש לה אהבות ושנאות ומיניות לא-לחלוטין-רדומה והיא לא מבשלת בכלל. נראה שלא יהיה מופרך לקבוע שייצוגם של מזרחיות – וגם של מזרחים – בטלוויזיה הישראלית משתנה בתכלית בשנים האחרונות, עם סדרות כמו "זגורי" וגם "בתולות" (וכדאי לציין גם את "פאודה", אם כי היא מביאה ייצוג שאינו סטריאוטיפי בעיקר לגברים מזרחים, והייצוג הנשי דווקא טעון שיפור). אם אפשר לנסות לייצר איזו אבחנה כללית מהפריחה התרבותית הזו, אפשר להניח שלמזרחים ומזרחיות פשוט נמאס לראות את עצמם ואת עצמן כדמויות גרוטסקיות או עברייניות.

אז יש לנו טלוויזיה, ויש קולנוע דוקומנטרי (למשל "סרט ערבית", סרטם של איל שגיא ביזוואי ושרה ציפרוני על הסרטים הערביים שהוקרנו בימי שישי אחרי-הצהריים), ויש גם קולנוע עלילתי (של היוצרים רונית ושלומי אלקבץ או חנה אזולאי-הספרי, לדוגמא), ועדיין נשים מזרחיות לא מיוצגות מספיק בתרבות הפופולארית הישראלית. חוויות החיים שלנו, הפרספקטיבה שלנו, הקשיים והשמחות לא זוכים, בדרך כלל, להיחשב מעניינים מספיק. על נשים מזרחיות מבוגרות אין מה לדבר. הן כמעט לא קיימות בטלוויזיה ובסרטים הישראליים. השינוי שהחל הוא חשוב ומבורך, ונותר רק לקוות שנמשיך לראות דמויות מזרחיות מקוריות, מעניינות וחכמות, במגוון גילאים.