סלולרי לילדים: שקט נפשי או תלות הדדית

עבור ילדים ובני נוער יוצר הטלפון הסלולרי אשליה של עצמאות, של יכולת להתרחק מהבית, אך למעשה מדובר במכשיר שהופך אותם תלותיים וחרדתיים מאי פעם. גם אותנו

לפני שבוע יצא בני הצעיר (10) למחנה של תנועת נוער. בסביבות תשע בלילה קיבלתי ממנו טלפון. הוא לא מצליח להירדם ורוצה שאבוא לקחת אותו. באותו ערב יצא הבן הבכור (16) לסרט עם חברים. בשתיים בלילה הוא עוד לא חזר. שלחתי אס.אם.אס. אין תגובה. התקשרתי. אין תשובה. היסטריה. למחרת בבוקר סיפרה לי חברה שקיבלה כמה דקות קודם לכן טלפון מבתה, אשר יצאה גם היא למחנה. "משעמם לי", דיווחה לה הילדה "והחברות שלי מעצבנות אותי".

שלושת המקרים הללו הם דוגמא להשפעת הטלפון הסלולרי על ילדינו, עלינו ועל הקשר בינינו. כשאני בילדותי יצאתי למחנה, לא היתה לי שום דרך לשתף את ההורים בקשיים (ועד שחזרתי הביתה הקשיים נשכחו ורק החוויות הטובות נשארו). היום נדמה שהילדים לא נדרשים להתמודד. בכל בעיה, בכל קושי, בכל עימות – יש לאן להתקשר, יש למי להעביר את האחריות, יש במי להיתלות.

ומצד שני, אנחנו ההורים.התרגלנו להיות בקשר מתמיד עם הילדים, לדעת היכן הם נמצאים, לוודא שיהיו זמינים 24 שעות ביממה. ואם לא – גוועלד, משהו נורא בטח קרה.  הזמינות, עבור שני הצדדים, היא מיידית, תמידית, טוטלית. מה זה עושה לקשר בין ההורים לילדים? מה זה עושה לילדים עצמם וליכולת ההתמודדות שלהם עם קשיים, עם תסכולים, עם משברים ועם החיים בכלל?

"ילד צריך לפתח את היכולת לשאת קצת עמימות וחרדה, להתמודד עם קושי, לדחות סיפוקים", אומרת אירית יוסופוף דנציגר, פסיכולוגית קלינית שעובדת עם ילדים ובני נוער. "ההורה צריך לבדוק האם העובדה שהוא זמין כל כך עבור הילד לא מורידה את היכולת שלו להתמודד עם המציאות. אין כאן תשובה חד משמעית, זה תלוי באופי הילד, בצרכים הספציפיים שלו. אבל חשוב שהורים יקדישו לכך מחשבה, ישאלו את עצמם איך הם רוצים להגדיר את הגבולות של ערוץ התקשורת הזה".

ד"ר דוד לוין, חוקר תקשורת ומרצה במסלול האקדמי של המכללה למינהל ובאוניברסיטה הפתוחה, מזכיר בהקשר זה מספר מחקרים שנעשו בארץ ומצאו כי הסלולר משמש למעשה לשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד יש בו הצהרת עצמאות של המתבגרים ובזכותו הם יכולים להתרחק מהבית ומההורים, אך מצד שני הטלפון הנייד גם יוצר סוג של תלות בין ההורים לילדים. הורים מצפים לקשר תמידי עם ילדיהם באמצעות הטלפון, והילדים מצידם חשים מחוייבות להתקשר (או לענות) ולהודיע על מקום הימצאם.

קצת מספרים

על פי לקט הנתונים לשנת 2009 שפרסמה לאחרונה המועצה לשלום הילד, כ-80% מבני הנוער היהודי בגיל 12-17 מחזיקים ברשותם טלפון סלולרי. לגבי העלות הכספית מצא הסקר כי משפחה ממוצעת מוציאה כ-104 שקל בחודש על הטלפון הנייד של הילד.

על פי פרסום של משרד התמ"ת מלפני שנתיים לפיו 245 אלף ילדים בני 12 עד 15 מחזיקים במכשיר טלפון סלולרי משלהם, ולהורים שלהם זה עולה 320 מיליון שקל בשנה

אנחנו דור המדבר

הטלפונים הסלולריים הם חלק מהתקשורת שאנחנו מציעים לילדים שלנו היום וחלק מהסביבה שאנחנו בונים עבורם, ועלינו ללמוד, לחשוב ולהחליט איך אנחנו רוצים שהילדים ישתמשו בערוץ הזה. "מבחינה מסויימת", אומרת דנציגר, "גם ההורים וגם המטפלים הם דור המדבר בכל הקשור לטכנולוגיה. אנחנו לא גדלנו על פלאפון ואינטרנט, בקושי על טלוויזיה. לעומת זאת, עבור הילדים שלנו זה שפת אם, חלק מחייהם, חלק שאנחנו לא יכולים להבין עד הסוף".

דנציגר נותנת כדוגמא תלונה שהיא מרבה לשמוע מהורים: הילד שלי לא נמצא בקשר עם ילדים אחרים. "כשהורים אומרים לי את זה הם בדרך כלל מתכוונים לכך שהילד לא נפגש עם אחרים. אבל בשבילו, העובדה שהוא מקיים קשר עם החברים דרך המחשב והפלאפון מספיקה, למרות שלנו קשה להבין זאת. אנחנו קצת כמו מהגרים בארץ חדשה בעוד שהילדים שלנו הם ילידי המקום.

"הורה צריך לשאול את עצמו למה הוא נותן לילד שלו פלאפון ואיזו משמעות יש לעובדה של ערוץ תקשורת פתוח 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע".

גם עבור ההורים הפלאפון הוא אמצעי להתמודד עם חרדה?

"הורה חרדתי כל הזמן יתקשר כדי להשקיט את עצמו. אך עליו לחשוב על העובדה שזה אומר שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר עם החרדה שלו, ושהוא מהווה מודל עבור הילד שלו".

ובכל זאת, ברור שבגן ילד לא צריך טלפון סלולרי כי הוא נמצא כל הזמן בהשגחה. מה קורה בכיתה א'?

דנציגר: "גם בבית הספר המורה נמצאת כדי לעזור וברור שאין זה מצב בריא כשהילד יכול להתקשר הביתה במהלך הלימודים כדי להתלונן על המורה או על החברים. וכאן עולה עוד נקודה חשובה ביותר: הטלפון הסלולרי הוא כלי עם המון כוח. מעבר לעובדה שהילד יכול להתקשר בכל זמן ולהתלונן על המורים ועל בית הספר, מצב בעייתי כמובן, הוא גם יכול למשל לצלם. היוטיוב מלא בסרטונים שתלמידים צילמו ותיעדו התפרעויות בכיתה, כשהמורה עומדת חסרת אונים ולא מצליחה להשתלט. ויש כמובן גם סרטונים שמשפילים ילדים אחרים. כאן ההורים צריכים לשאול את עצמם איך הם מלמדים את ילדיהם להשתמש בכלי הזה, בכוח הזה שיש להם בידיים. הילדים לא תמיד מבינים את העוצמה שיש להם, הם לא מבינים שאם הם מצלמים מורה שלא משתלטת ומפרסמים ביוטיוב הם בעצם משפילים אותה. ההורים צריכים להסביר, להציב גבולות, להגדיר, לתחום. עם הטכנולוגיה של היום הילדים נחשפים לתכנים שונים הרבה לפני שיש להם את הכלים להבין את מלוא המשמעות שלהם. ההורה צריך להסביר את המשמעות, את המהות".

גם ד"ר לוין מצביע על תופעת הסרטונים המצולמים בבתי הספר במהלך שיעורים או בהפסקות ומכנה אותם "ביריונות מצולמת": "אנשים מקבלים את מעמד 'הצלם הסלולרי' וחשים כוח רב. הצילום הוא במקרים רבים אקט כוחני, חוויה המייצרת תחושה של כוח עבור המצלם, שהופך לתחנת הפקה ושידור. רבים מהסרטונים שרואים ביוטיוב ומתעדים התנהגויות לא תקניות בשיעורים נועדו להפגין סוג של כוח או עצמאות".

ד"ר לוין מציין סוג השפעה נוסף של הסלולר על בני הנוער: היכולת ליצור דרכו שפה משלהם, כמעט שפת סתרים – האס.אמ.אסית. הוא מצטט מחקר שנערך ביפאן ומצא שמתבגרים במשפחות שמרניות משתמשים בסלולר להעברת מסרים מקודדים, וכך מתכננים פגישות אסורות מבלי שההורים יוכלו להבין זאת.

כך או כך, הטלפון הסלולרי כאן בשביל להישאר, ועלינו כהורים לבנות את התפיסה החינוכית שלנו כלפיו, לנתב את השימוש בו באופן מושכל. "השאלה היא לא אם לתת לילד פלאפון אלא מתי, לכמה זמן, איזה סוג, איך אני מלמד אותו להשתמש בכלי הזה", אומרת דנציגר, "כלומר, השאלה היא לא אם אלא איך".