כעובדת בתעשיית הפיננסים, אני שומעת המון את המשפט: "אתן הנשים, השתלטתן לנו על הכלכלה".  ואכן נראה שיש הרבה נשים בתחום הפיננסי בישראל. נגידת בנק ישראל, מפקחת על הבנקים, חשבת כללית (עד לפני כמה חודשים), שלוש מנהלות בחמשת הבנקים הגדולים ועוד. אבל כמה נשים משמשות כיו"ר דירקטוריון באחד מהבנקים הללו?

 

במצב דמיוני של שוויון מגדרי, התשובה היתה חצי. אך כרגע התשובה, לצערי, היא אפס. גם בדירקטוריונים עצמם שיעור הנשים הוא מועט, וכך גם בהנהלות הבכירות. אפילו מבחינת פערי שכר, גברים משתכרים יותר מנשים בפיננסים.

 

עובדה היא, שרב מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות הם גברים. הם אלו שקובעים את האסטרטגיה, מגדירים את התכניות, ותכל'ס, מכתיבים את המציאות בה אנו חיים - המציאות שלנו כאזרחים, כעובדים, כלקוחות.   הדומיננטיות הגברית הזו משרתת סביבת עבודה מיושנת ומבנה ארגוני-חברתי אשר נדרש לרביזיה.

מבנה בו נשים מרוויחות פחות, והגברים - מפסידים.

מבנה בו שני הצדדים לא מגיעים למימוש אספקטים שונים של הגשמה עצמית.

 

הגברים הם קרבנות עיוורים

במבנה הנוכחי, בעלי תפקידים בכירים נדרשים להשקיע כמעט את כל זמנם בעבודה, ולכן, התפקידים האלו "שמורים" על פי רוב' לאלה שמוכנים להקריב את חיי המשפחה לטובת העבודה, או כאלה שאינם  משמעותיים בגידול הילדים. בקיצור - רק מפרנסים.

מכאן, שגם הגברים הם קרבנות עיוורים לאי השוויון. הם קרבנות לתפיסה שנשים הן משניות בשוק העבודה, ולתפיסה שכשיש ילדים, ברירת המחדל היא שנשים הן הדואגות הראשיות, ולא הם.

 

הם קרבנות לנורמה החברתית שלא דורשת מהם להיות אבות במלוא מובן המילה. מכאן, שגם הגברים/אבות צריכים לשאול את עצמם האם הם מוכנים להסדר הזה. הסדר בו הם מפסידים את המשפחה שלהם. הסדר שנשאר עוד מימי הציידים שחלפו להם מזמן, ללא כל אבחון מחודש.

 

אני רואה מעט מאוד מקרים בהם גברים בתפקידים בכירים מקפידים לצאת מוקדם מהעבודה מספר פעמים בשבוע  על מנת לבלות עם ילדיהם. או גברים בתפקידים משמעותיים שבחרו לצאת לחופשת לידה. אך אלו הן דוגמאות מעטות לסדר חדש שיש לכונן, לסטנדרט שצריך להיות מקובל. השינוי הנדרש הוא הרבה יותר רחב מלקחת "Daddy's Day". זהו שינוי שכולל, בין היתר, גם ויתור על כח. ולא קל לוותר על כח, לאלו אשר יודעים כמה טוב, מהנה ופריבילגי זה להיות בעל כח.

 

אין מספיק נשים בכירות

אני משערת שאני עלולה להכעיס, אבל אני באמת חושבת שהמבנה הקיים גורם לנשים רבות להימנע מלשאוף לעמדות בכירות.

 

וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת, הן רואות את כל ההשקעה והזמן שיידרש מהן בעבודה אל מול זמן המשפחה - ומוותרות מראש. ואני יכולה להבין אותן כי המבנה הנוכחי הוא לא לגיטימי. מי רוצה לוותר על כל זמנו עבור הארגון? מי רוצה לוותר על המשפחה שלו? על חייו? גבר ואישה כאחד.

וכנגד אלו המתנגדים לדעה זו, אין כאן בעיניי שום ניגוד לערכים של שאפתנות, מצוינות והצלחה.

 

הסיבה השנייה: כדי לשנות את המבנה צריך עוד נשים בכירות, שישנו את המבנה מבפנים. וכרגע – אין מספיק כאלה.

 

כאישה, אם אני רואה אישה בתפקיד בכיר, קל לי יותר לשאוף לתפקיד כזה גם כן. אם אני רואה את זה, אני יכולה לדמיין את זה. אני יכולה להאמין שאם היא הצליחה לשלב קריירה ואימהות, אז גם אני יכולה. ואם היא בתפקיד הזה, אז גם כשאני אהיה שם, אני לא אהיה לבד. אני לא אהיה היחידה שתגיד באמצע ישיבה: "סליחה, אבל אני חייבת לצאת להוציא את הילד מהגן". ואם היא המנהלת שלי, אז לא אחשוש מפגיעה בשכר או בקידום. להפך. אבל כדי שיהיו הרבה נשים שיקדמו זאת מבפנים, צריך הרבה נשים שישמשו מודל לחיקוי ויהיו בתפקידים בכירים.

 

השינוי אינו רק בתחום אחריותן הבלעדית של נשים

ישנן סיבות וגורמים רבים לאי שוויון מגדרי. דעתי כאן הינה רק נדבך אחד צר, אך זהו נדבך שהאחריות לגביו היא משותפת. הגברים צריכים לשחרר את עצמם מנורמות ומכח, והנשים צריכות להמשיך ולתפוס מקום משמעותי. שני הצדדים צריכים לקדם את השינוי.

השינוי נדרש לטיפול בכל תחומי החיים, כולל בעשייה הממשלתית, במדיניות ובחקיקה. השינוי הזה אינו רק בתחום אחריותן הבלעדית של נשים. להפך, זוהי תפיסה חברתית הנוגעת לנשים ולגברים כאחד.

 

מיכל קיסוס הרצוג משתתפת בכנס היזמיות 2017 של און לייף

שיתקיים ב-15 ביוני.

ההרשמה בעיצומה - מספר המקומות מוגבלים. הקדימי להירשם!