האמת שאני תמיד פותחת את הסטנדאפ שלי ומספרת שבעצם אני בת 34 ורווקה, אבל בת'כלס, יש עוד הרבה דברים שאני יכולה לספר על עצמי, למשל שאני עיתונאית, אני עורכת המשנה של מגזין מנטה, אני עצמאית, אני סטנדאפיסטית, יש לי הרבה חברים, יש לי כלב, בקיצור אני כישלון...

אבל הפעם אני דווקא רוצה לספר איך העובדה שאני נון-קונפורמיסטית נתנה לי את האומץ לעשות בדיוק את מה שאמרו לי שלא צריך לעשות.

 

עוד באון לייף:

 

כשהייתי בת 14 הייתה לי מורה ללשון שגילתה שאני יודעת לכתוב. עד אז חלמתי להיות זמרת וזאת הייתה קצת בעיה כי אני נשמעת כמו עורב שדרסו אותו ואז המורה הזאת נתנה לנו איזשהו תרגיל והיא קראה את מה שכתבתי, לקחה אותי לשיחה ואמרה לי: "חגית, תשמעי, את כותבת ממש יפה". ואני התלהבתי מזה בטירוף. עכשיו אהיה ג'.ק. רולינג, אני אהיה כתבת מפורסמת, אני אעשה מלא כסף והכל יהיה מעולה, וסיפרתי לה את זה והיא אמרה לי: "יפה מאוד, אבל אין כסף מכתיבה. אי אפשר להתפרנס מזה". ואמרתי לה: "אוקיי, נראה". חודשיים אחר כך התקבלתי להיות כתבת נוער במעריב לנוער, וחודש אחר כך קיבלתי תלוש משכורת ראשון. הייתי בת ה-14 היחידה בסביבה שהרוויחה 1500 ? בחודש. היום זה יכול לקנות לי בערך שני ג'ינסים בזארה אבל אז זה היה הרבה מאוד כסף. בכל מקרה, אני כבר 20 שנה עיתונאית וכבר אני 20 שנה אני מתפרנסת מכתיבה. אני עורכת וכותבת בכל מיני עיתונים וגופי תקשורת.

 

לפני שנה נכנס לי ג'וק חדש, החלטתי שאני רוצה להיות סטנדאפיסטית. זה היה רגע של חוסר שפיות ואני חשבתי שזה יהיה נורא פשוט: אני אאסוף כמה סטטוסים מוצלחים שלי בפייסבוק, רובם על זה שאני רווקה, אני אעלה על במה, זה יהיה ממש גרוע, אני אוכל לסמן וי על הפנטזיה המטופשת הזאת ואני אמשיך הלאה בחיים שלי. לצערי זה היה ממש טוב. הייתי לא רעה בכלל, ויותר מזה, כשהייתי על הבמה והצחקתי אנשים, הרגשתי איזה זרם חם ונעים כזה בגוף, וזה לא היה שתן, זה היה אושר. זו הייתה תחושה של אושר ושל משמעות. ואז אמרתי לעצמי: "אוקיי, אני עכשיו סטנדאפיסטית". בערך באותו זמן ראיינתי לאיזה עיתון סטנדאפיסט מאוד מאוד ותיק וסיפרתי לו שהתחלתי לעשות סטנדאפ, והוא אמר לי: "אחלה, יופי, אבל רק שתדעי שייקח כמה שנים עד שתראי מזה שקל", אז אמרתי: "אוקי. נראה". בהתחלה עשיתי את כל מה שכל סטנדאפיסט מתחיל עושה:התחלתי ללכת לערבי במה פתוחה, הקונספט של במה פתוחה בסטנדאפ הוא יש 12 איש בקהל ו-15 סטנדאפיסטים על הבמה, התחלתי לשים לב שמתוך 15 סטנדאפיסטים יש תמיד משהו כמו 2 או 3 נשים. וזה התחיל נורא להרגיז אותי כי ראיתי שיש נשים מצחיקות וטובות ואמיצות ולא הבנתי למה יש רוב גברי. למה גם בתחום הזה יש רוב גברי? למה?

 

אז היה לי רעיון והלכתי לבעל מועדון סטנדאפ בדרום תל אביב ואמרתי לו: "תקשיב, אני רוצה לעשות ערב רק של סטנדאפיסטיות, רק נשים על הבמה". וגם הפעם אמרתי לעצמי: "אוקיי, זה יהיה רע, זה לא ילך, אני אסמן על זה וי ואני אמשיך הלאה". ונחשו מה? זה היה מעולה. קראתי לזה "נשי ותהני". התחלנו מ- 12 נשים על הבמה, עברה שנה, התגבשנו לקבוצה של 5 סטנדאפיסטיות, אני ביניהן, מילאנו את המועדון עד אפס מקום SOLD OUT 11 פעמים ברצף, ואנחנו ממשיכות להופיע בכל הארץ.  בדרך כלל צוחקים, לפעמים בוכים, זה תלוי, מה אנחנו לובשות.

 

 

זה לא פשוט להיות אישה בסטנדאפ. הקהל תמיד מופתע לראות אישה על הבמה. אחרי שאנשים מסיימים להיות מופתעים, הם מצפים ממך שתהיי משהו מאוד מאוד מסוים וכשאישה פתאום מתחילה לדבר גסויות או לנבל את הפה או לדבר על אברי המין שלה או על אברי המין של בעלה או לספר על בדידות ועל תחושות לא טובות ועל הרווקות, אז הקהל לא כל כך יודע איך להגיב אבל בסוף הוא תמיד נורא נהנה וצוחק. כשאת עומדת על במה בתור סטנדאפיסטית את צריכה גם להוכיח לעצמך כל פעם מחדש שאת יכולה וגם להוכיח לקהל כל פעם מחדש שאת יכולה וגם להוכיח לו שהוא יכול לקבל אותך כמו שאת. גם אם את גסה ומקללת וחושפנית מאוד וכנה עד כאב. תמיד אנשים יוצאים מהערבים שלנו עם לסת תפוסה מצחוק וגבות מורמות. אני מאוד גאה בהרכב הזה.

 

ובנוגע למה שהסטנדאפיסט ההוא אמר לי, שייקח כמה שנים עד שאני אראה שקל, אז שלושה חודשים אחרי שהתחלתי לעשות סטנדאפ כבר התחלתי לראות מזה כסף ואני ממשיכה להרוויח מזה כסף.