את התקופה הסטודנטיאלית בחיי וגם את זו שהגיעה אחריה העברתי בלב ליבו של המיינסטרים התל אביבי. רחוב דיזינגוף, לא יותר ולא פחות. וכילדה פעלתנית שהפכה לנערה תזזיתית וגדלה להיות בחורה סופר עצלנית, לא ידעתי עד כמה מגורים בתוך אזור הנוחות יעלו לי בנזק כלכלי. כלל וכלל לא בשל שכר הדירה, שדווקא היה נמוך יחסית להיצע בזמנו, וגם נותר יציב לשמחתי הרבה עקב בעלי דירה שהם חסידי אומות עולם, אך זה כבר נושא לטור אחר. במשך העשור השלם בו העברתי את זמני בפינת הרחובות דיזנגוף וגורדון, לב המיינסטרים ויש שיאמרו לב המאפליה. פיתחתי לעצמי גינוני פינוק מלכותיים, שכללו קניות לא מרוכזות באישון ליל בשלל המרקטים הפתוחים 24 שעות ביממה, שמוקמו כמו פטריות אחרי הגשם בדיוק אל מול חלוני. ואם לא די בכך, בכניסה לבית מוקמה פיצוציה שהיתה מיני מכולת, ומכרה מוצרי צריכה בסיסיים במחיר מופקע.

 

עוד באון לייף:

 

כשאת בתקופת מבחנים, בלחץ של עבודה ובדיוק החבר שלך מודיע בחצות שהוא מגיע, את מתפשרת ויורדת לקנות לו גבינה צהובה לטוסט, חלב לקפה וכמה בקבוקי שתייה שכבר קוררו מבעוד מועד. והרשימה על המקרר שטרחת עליה ימים? היא לא רלוונטית, כי מחר כל הסיפור הזה חוזר חלילה. את תחזרי מאוד מאוחר, תצאי מהמקלחת ותגלי שאין לך שוב מה לאכול, ואז תתפתי לאורות הניאון הזמינים והקרובים מול חלונך, ותגהצי שוב את האשראי ותשלמי קרוב ל 20 שקלים על גבינה צהובה.

 

המחאה החברתית שהחלה בעצם במחאת הקוטג', תפסה אותי בעיצומו של תחקיר עיתונאי שעשיתי לאחד העיתונים על מחירי בגדים ממותגים ועל כך שחברות האופנה עובדות עלינו בעיניים. אני זוכרת שעבדתי כל הלילה, וירדתי למטה לאותו סופר שפתוח גם בשלוש לפנות בוקר ובפעם הראשונה הבטתי על המחירים. זה נראה יקר, אלא שלא היתה לי אינדיקציה לגבי הפערים בין השכונות, בין החברות, ומה ההבדל בין פיצוציה למכולת (זה הרי נראה אותו הדבר לא?). והרי אם באופנה אני משלמת בעיקר על המותג, המיקום והפוזה, כיצד לא חשבתי שהדבר קיים גם בעולם הגבינות והחלב? הבועה הזאת התנפצה בפניי עוד לפני שקמו שלל הרשתות המוזלות, וקצת לפני שגם החברות הגדולות הפנימו שאף אחד מאתנו הוא לא פראייר, גם אם הוא מתעצל ללכת כמה מטרים נוספים מהסופר הממוקם לו מתחת לבית.

 

הפרויקט שלקחתי על עצמי במשך כמעט חצי שנה, היה לקצץ בהוצאות עקב אילוצים של מעבר דירה שגרמו לי להוצאות כפולות ומכופלות. האלטרנטיבות לא ממש נפרסו אל מול רגליי, והבנתי שאין מצב שאני מכתתת רגליים עבור מאתיים גרם גבינה צהובה לעברה השני של העיר. אך בכל זאת מאז ועד היום (בשנתיים וחצי האחרונות) אני מפצלת את הקניות וחוסכת (בהשוואה להוצאותיי בעבר) כמעט 400 שקלים תמימים בחודש. אני מדברת בעיקר על מוצרי צריכה בסיסיים הנמצאים ברשתות גדולות תחת שם גנרי המפחיתות את המחיר בעשרים עד שלושים אחוזים, ממה שאנחנו מוצאים בסופרים הפרטיים שיש לנו מתחת לבית. כנ"ל לגבי קנייה ישירה ממעדניות במשקל ולא דווקא בחבילות של החברות הגדולות, שמוזילה משמעותית את ההוצאה (במידה ומדובר באדם עד שני אנשים המסתפקים באריזות קטנות ו"לא חסכוניות"), אני מניחה שהחישוב למשפחות הוא אחר.  

 

בשורה התחתונה המחשבה המעייפת על כיתות הרגליים (וכיום זה כמעט ולא "לכתת רגליים") פלוס המשפט הנפוץ של כל עצלנית מדופלמת הלא הוא: "עוד כמה שקלים בודדים לא ישנו", מצטברים בסופו של דבר לסכום משמעותי, שבחישוב גס מגיע ל 5000 ? בשנה שזו טיסה ליוון, מנוי שנתי למכון כושר כולל נעלי ספורט, שכר דירה חודשי, תיק של מרק ג'ייקובס, נופשון בכנרת, או כמו שקראו לזה פעם: אחלה כסף לבזבוזים.