3 נשים מצחיקות
חותמת גומי
טיימינג זה הכל בחיים
המעצבת שאחראית למהפך האופנתי של מירי רגב
קטן עליה
הבירה החדשה של אירופה
הטריק שמוזיל עלויות
ג'סינדה-מאניה
אגדה של מלון
100 האנשים העשירים בישראל
מתכון למפרום חצילים
מסע בין ערוצים
הוטרדת? עכשיו תתנהגי בהתאם
כתף בקר עם ירקות שורש ברוטב סויה
מסע של שלום
7 תרופות שצריך בכל חופשה
X
נשים ועסקים בירושלים

הראשונות בתחומן: 3 נשים פורצות דרך בשיחה משותפת

0
0
SHARES

שרה פרידמן, מנהלת כלא נווה תרצה, רדיר כמאל-מריח, מגישת החדשות הדרוזית הראשונה ורמה בורשטיין, במאית חרדית, השתתפו בפאנל נשים פורצות דרך בוועידת און לייף לנשים ועסקים בירושלים. אז מדוע הדרך לצמרת רווית בדידות, ומתי הן הבינו שהן סיפור הצלחה ואיזו דילמה הן טרם הצליחו לפתור?

מערכת onlife | 02.04.17

לינוי: "מה הרגע בו כל אחת מכן הבינה ש"זהו, עשיתי את זה, אני בדרך הנכונה, אני בהגשמה של משהו יותר גדול ממה שדמיינתי"?

 

רמה: "אני עדיין מחכה לו. אני לא מצליחה להחזיק דיאטה! קשה לי להתפעל מעצמי כשאני מתקשה לעשות דברים קטנים. יותר קל לעשות סרטים מדיאטה".

 

רדיר: "היה רגע בסיום המהדורה הראשונה כשנפרדתי מהצופים ושמעתי אנשים בקונטרול אומרים "ריזו אלופה" ומחיאות כפיים. את קולטת שעבודה של שנים מתנקזת לרגע אחד. שברתי את התקרה הזאת והגשמתי חלום וזה הרגע שנחרט בזיכרון שלי".

 

שרה: היות ואני בכלא נשים אני לא מתחרה עם מי שמנהל כלא גברים. מבחינתי אחד ההישגים הגדולים הוא דווקא לפרוץ החוצה כלפי העולם, תמיד ראו אותנו כיחידה קטנה שאין ממש מה לעשות עם הבנות כי כולן עברייניות..."

 

פאנל פורצות דרך

 

לינוי: מה זאת אומרת אין מה לעשות?

 

שרה: "בקטע של שיקום. גולת הכותרת שלי כמנהלת הייתה כשבניתי איזושהו מודל טיפולי שיקומי והצגנו אותו בעולם. רק לפני כמה חודשים הייתי בכנס של כל בתי הכלא בעולם  וקיבלנו שם מקום ראשון... יש תחושה של הישג..."

 

 לינוי: "כדי לבנות את המודל שיקומי הזה היה צריך חשיבה של אישה? כלומר, צריך להיכנס גם לראש של עבריין אבל במקרה הזה זו אישה והנסיבות של נשים שונות משל גברים. צריך היה אישה שתבנה את זה?"

 

שרה: "יש הרבה גברים שעוסקים בטיפול ועושים עבודה יפה, אבל אני חושבת שכדי להבין את העבריינות הנשית מקרוב ולהיות בקשר עם האישה, כששואלים מי צריכה לשבת בראש בפיקוד של בית סוהר לנשים - ולא חלילה שיש לי משהו לגברים - נכון שזו תהיה אישה. אישה נפתחת לאישה בצורה אחרת. האסירות לא חושבות על העברייניות כקורבנות, הן מאמינות שמגיע להן את העונש אבל כן שצריך לחשוב על איזושהי דרך להחזיר אותן למוטב. לצערי הרב אנחנו לא מצליחים במאה אחוזים כי  אנחנו צריכים את הקהל שיושב כאן. אנחנו צריכים את החברה בחוץ, את הקהילה בחוץ. עם כל הכבוד למודל שפיתחתי, בלי העזרה החיצונית אין לו קיום בפועל. אני יכולה לעשות עבודה יפה בכלא אבל  לצערי הדלת מסתובבת אם אין קבלה של החברה בחוץ".

 

 לינוי: "קראתי את התחקירים המוקדמים שנערכו אתכן והיה שם שעבר כחוט השני אצל כולכן. אצל כל אחת מכן, המסלול המקצועי היה כרוך בהרבה מאד רגעים של בדידות, זה נכון?"

 

רמה: "אני חושבת שזה לא ענין של אישה דווקא. כל אחד שהוא מנהיג במערכה מרגיש בדידות כי הוא על מאתיים אחוז וכל אחד אחר גם אם הוא על מאה אחוז הוא פחות. אני לא חשתי שזו בדידות נשית, פשוט חשתי בודדה. אצלי זה יותר הקטע של דתיים וחילוניים. הייתי בודדה כדתיה".

 

לינוי: "את עובדת עם צוותי צילום שהם חילוניים לגמרי".

 

רמה: "נכון. גם השחקנים לא דתיים. יצא כך. בשבילי הבדידות היא שאני נמצאת על איזה תפר מורכב. זו הגסות שלי שמאפשרת לי להיות בתפר הזה. שני החלקים חיים בקרבי. בנפש אני חילונית. אני שובבה מאד וזו בעיה. הדיאלוג איתם יותר מדי זורם אבל זה פחות ביום יום ויותר בחשיבות של הדברים. עניני צניעות... בגלל שאני שובבה אני אומרת את זה, נניח כשאני רואה איך זה מתנהל גברים ונשים... פתאום גם אני רוצה! סתם! ומרגישה את ההתערבבות הזאת ואז אחרי זה קשה לי לעשות סדר. אלו מעברים חריפים".

 

לינוי: "כשאת רואה את עוצרת את זה?"

 

רמה: "נראה לך? אני מצטרפת! סתם, סתם".

 

 

רדיר: "בדידות היא לא המילה הנכונה לתאר בעיניי כי כל אחת חוותה משברים... כל אחת חוותה רגעים של בוא נעצור רגע, בוא נחשוב מי אני, מי העולם, מי האנשים מסביבי ומה מהות חיי. אני זוכרת רגע אחד כמו סצנה מסרט שעצרתי את הרכב ביום גשום, בכיתי, התקשרתי לבוסית שלי בירושלים ואמרתי לה שאני מתפטרת".

 

לינוי: "למה בעצם?"

 

רדיר: "כי הופעל כל כך הרבה לחץ חברתי והיו הרמות גבה. זה מקצוע שיש בו חשיפה רבה, מי כמוך יודעת. מקצוע של לעבוד מחוץ לבית ולישון מחוץ לבית ואנשים ראו בזה משהו לא יפה ולא מקובל. לשמחתי, קיבלתי כל הזמן גיבוי מההורים שלי ומבן זוגי, אבל יש שלב כזה שבו את עוצרת ושואלת- האם זה נכון? כי יש לך את המוניטין שלך ואת השם שלך ובחברה שלנו הכבוד זה זה ערך עליון. לבוא מחברה מסורתית, שמרנית פאטריאכלית, לעבוד בתפקיד כזה, זה כל כך לא פשוט. אני גרה בפריפריה. בבוקר הייתי  בדלית אל כרמל, לנסוע לכאן פיזית, לעבוד פה ולישון פה... להגיש חדשות בשתי שפות זה כרוך בהרבה שאלות במהלך הדרך. כשהייתה לי השיחה עם הבוסית שלי היא אמרה לי 'רדיר, את סיפור הצלחה, אל תיקחי החלטות פזיזות, תחשבי'. אז הייתה התפכחות מסוימת והיו תובנות. היום לדוגמא קמתי חמש בבוקר כי תום שלי  ביקש עלי גפן אז קמתי לעשות לו עלי גפן . זה לחיות בכמה עולמות בו זמנית וזה מעשיר אותי והופך אותי לאדם טוב יותר, וחכם יותר. אני חיה את ההוויה הישראלית במלוא מובן המילה אבל עדיין דרוזית שבאה מהכפר וחמותה מלמדת אותה איך לבשל כל מיני דברים מסורתיים".

 

לינוי: "שרה, לך היו ישיבות ודיונים בהם היית האישה היחידה בחדר וחשבת- אני לבד כאן?"

 

שרה: "יש סיטואציות כאלה, זה הכלא היחידי לנשים וכשאני מתלבטת בסוגיות אין לי תמיד עם מי לחלוק ויש רגעים שצריך להחליט עם עצמך. בשנים האחרונות הארגון מאד פתוח ויש גם נשים בתפקידי ניהול בבתי כלא לגברים. יש לי יתרון בלבד הזה כי כל מה שאני רוצה, פרויקט שאני מעלה, לא מתווכחים איתי הרבה. יוצאים מנקודת הנחה שאם את אומרת אז בדקת ואת יודעת ואת המומחית לעבריינות נשים. נשים הן חמישים אחוז מהאוכלוסייה עבריינות נשים... יש מאתיים אסירות בלבד, מול 17 אלף אסירים גברים. גם בזה אנחנו במיעוט..."

 

פאנל פורצות דרך

 

לינוי: "איזו דילמה עוד לא פתרתן?"    

 

שרה: "קריירה ומשפחה. זה רץ איתנו לאורך כל הדרך. אני התחלתי בשב"ס כשבנותיי היו ממש קטנות. ככל שעליתי בתפקידים עלתה השאלה מתי עוצרים? אני לא יכולה ללוות את הילדה לבית ספר, לטיול... בפן המשפחתי דיברנו אני ובעלי מי לוקח את המושכות, יש מטפלות ולשמחתי בעלי שיתף איתי פעולה. הילדים כבר גדולים אבל לא פעם שאלתי את הבנות- כשאני נעלמתי לכן ולא הייתי אתכן ברגעים שהייתן צריכות אותי זה השפיע עליכן? הן אמרו שלא, לא הרגשנו שלא היית, לא ידעתי אם זו מחמאה..."

 

רדיר: "גם אצלי השאלה לא פתורה. לפני כמה חודשים מישהו שראה אותי מגישה הציע לי עבודה במשרה מלאה ואמרתי לו 'לא, לא משרה מלאה'. שאל למה?, ענית'י אני אמא'".