"ב-2005 חתמתי על חוזה עם חברת תקליטים ל-18 שנה. כלומר, חתמתי עם אדם אחד שמאותו רגע והלאה יהיה אמון על כל החלטה בניהול הקריירה שלי עד 2023, לכל המוקדם. איך עשיתי את זה? נשאלתי את זה הרבה פעמים. התשובה הפשוטה היא – כולם קפצו מהגג, אז גם אני קפצתי.

 

ישבתי מול אדם עתיר ניסיון וקשרים, והוא הסתכל לי בעיניים, לי, ואמר לי את מוכשרת, אותך אני רוצה מכל האנשים ובך אני אשקיע את הכסף שלי. ועוד ניסיתי כמובן לעשות איזה משא ומתן על התנאים אבל מהר מאוד הבנתי או שאני הולכת על זה או שאני הולכת קיבינימט. כמה שנים אחרי זה ואחרי 2 אלבומים ידעתי מימיני ומשמאלי, הבנתי שלאף אחד לא יהיה אכפת מהקריירה שלי כמוני. אם נוסיף לזה חילוקי דעות אמנותיים, נקבל מערכת יחסים שאף אחד לא הייתה רוצה להשאר בה 18 שנה.

 

אז ביקשתי ללכת – לא לחברה אחרת, לא לחוזה אחר, לעצמאות. אותו אדם היה אמור להיות הכי קרוב אליי, אני אמורה לתת בו אמון מלא, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי תודה רבה על כל מה שעשית בשבילי, ואני רוצה ללכת. בתעשייה שלי קורה משהו מעניין, כשמערכת יחסים בין אמן לחברת תקליטים מסתיימת, התוצרים והאלבומים נשארים ברשות חברת התקליטים, כלומר הוא ימשיך להרוויח מהשירים שלי עוד 100 שנה. כשביקשתי לצאת זה היה רק עם הבגדים שעליי, לדרך חדשה. מה שקרה אחרי זה היה כל כך מופרך שאני לא מצליחה לעכל אותו עד היום. לא נתנו לי ללכת. ביקשתי להשתחרר והבנתי שעשיתי טעות, הייתי מוכנה לשלם סכומים מאוד גדולים של כסף, אבל האופציה לא הוצגה בפניי. 'את תשארי פה 18 שנה ותתני לי יותר מחצי ממה שתרוויחי, ותשבי פה בשקט, עדיף שלא תעשי גלים כי יש לי יותר כסף ממך לעורכי דין. או זה או שתחליפי מקצוע'.

 

שינתה את החוק - ואת התעשייה. צילום: בני גם זו לטובה

 

בקיצור מצאתי את עצמי בבית המשפט המחוזי, אני מאמינה שכל אחת פה הייתה במצב שלא מסתדרות עם הבוס או הקולגות ו-18 שנה לא יכולות להתפטר? לעשות עם האנשים האלה את האמנות שלי, הדבר שהכי קרוב לליבי, האנשים האלה שלא אהיה מאוד עצובה אם לא אפגוש יותר? העו"ד הראשון שלי עשה נזק מטורף, טעות ראשונה, וגם לא אמרתי מילה לתקשורת, טעות שנייה, כי פולנים לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ.

 

פירוש סיום החוזה היה תשלום כבד ואולי ויתור על זכויות עתידיות לשירים שלי. כדי לסבר קצת את אזניכם, רוב האמנים שאתם שומעים ברדיו היום חתומים על חוזה. הילדים האלה שהולכים לריאליטי חתומים על חוזים דרקוניים. בשוק המזרחי פגשתי זמרת ים תיכונית שחתומה על 25 שנה של עבודה תמורת 25% מההכנסות. בית המשפט המחוזי זרק אותי מכל המדרגות, אמר לי שהחוזה בתוקף עד 2023, ואת תמשיכי לעשות תקליטים עם האדם הזה, לא משנה מה את רוצה. זה מה שהולך לקרות.

 

שבועיים שכבתי במיטה והסתכלתי על התקרה ולא עניתי לטלפון. ואז קמתי והחלטתי לעשות שני דברים, אחד להגיש ערעור, אין לי מה להפסיד כי הכי גרוע קרה, שנית החלטתי שאני משנה את החוק, שמאפשר לאדם אחד לשלוט בחיים של אדם אחר לכל כך הרבה שנים. החוק החדש להגנת זכויות אמן במוזיקה ישראלית מגביל חוזים בתעשייה הזו עד 7 שנים, לא מאפשר לקיים אותם בכפיה, כמו בארה"ב ואירופה, שם הבינו שיש להגן על האמן אם רוצים תרבות.

 

הצעת החוק עברה וקיבלה את תמיכת הממשלה. היא תעלה לדיון בעוד שבועיים - אם יש כאן נציגים של משרד התרבות. הסיפור האישי שלי הוא ששש שנים אמרו לי שאני משוגעת, שאני חסרת אחריות ושזו בעיה שלי. בהחלטת בג"צ נאמרים כמה דברים פשוטים - אי אפשר לשעבד אדם או יצירה כל כך הרבה שנים קדימה, אי אפשר לקחת ממני או כל אדם אחר את הזכות הבסיסית הזו: לכתוב שירים ולשיר אותם."

 

לכל הדיווחים והכתבות מוועידת "נשים, שכר וקריירה" של שוות ערך ואון לייף.

 

לכל התמונות מהוועידה - לחצו כאן.