ההתחלה

הכל התחיל כשהחלטתי לפרוש מעבודתי במשרד החינוך. בתום שלוש שנות ניהול ויותר מ-25 שנות עבודה, החלטתי לחשב מסלול מחדש. עזבתי מקום מסודר, תפקיד חשוב, תנאים טובים, מכונית עם דלקן, מה לא. למה? מה קרה? לא יכולתי להישאר שם עד הפנסיה? זה הרבה יותר בטוח, לא? אז מה היה חסר לי

במהלך שלוש שנות עבודתי האחרונות במשרד החינוך ניהלתי את ההטמעה של רפורמה חדשה שנולדה במשרד החינוך - רפורמת "עוז לתמורה". בשנתיים הראשונות להובלת השינוי, היה מאוד מעניין. תרתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, שאלתי את מנהלי בתי הספר והמורים לגבי התהליכים הקשורים ברפורמה והבאתי את דבר השטח למטה בירושלים, שם נערך מקצה שיפורים. לאחר שלוש שנים של תהליך הטמעה אינטנסיבי, תהליך הכשרת הלבבות לשינוי היה כבר שגרתי למדי. ואז - קמתי בבוקר וחשתי שמציתי. העבודה הפכה חד גונית וחסרה לי משמעות. ביקשתי אתגרים חדשים במשרד - אך לצערי לא מצאתי.

 

התהליך

בשנה וחצי האחרונות הייתי בחישוב מסלול מחדש. רעיונות עלו וירדו, ואף אחד מהם לא הביא את האור לעיניי. מה עשיתי? המשכתי לחשוב. אני מודה: היו ימים מתוסכלים ממש. קמתי בבוקר ושאלתי את עצמי "מה עושים? איך מעבירים את היום?". אני, שרגילה ללו"ז עמוס ונייד מצלצל ללא הפסקה - פתאום גיליתי שאין עומס, הנייד מצלצל רק מדי פעם וכמעט אף אחד לא צריך אותי. כן, זה יוצר תחושות קשות

בינתיים, התחלתי להרצות בכמה מכללות ואוניברסיטאות. פגשתי שם נשים שבאו אחרי יום עבודה עייפות ומרוטות, ויצאו בתום שלוש שעות כמו "חדשות". אחת מהן הייתה סמדר. היא כתבה לי מסרון ארוך מאוד, שרק את חלקו אני מצטטת: "האמת היא שבכל שיעור שאני עוברת איתך, אני מרגישה את העוצמות והכוחות שאת מעבירה לי. הגישה שלך לנושא הנלמד היא גישה מעצימה, מעודדת, מפרגנת ואופטימית. בשיעורים שלך את משלבת דוגמאות מחיי היום יום - והרבה פעמים אני מרגישה שאני לא לבד בסיפור. נטעת בי את ההבנה שהכל עניין של התבוננות על הדברים ושל נקודת מבט נכונה. בכל שינוי נתקלים בקשיים, והחוכמה היא ללמוד את הכלים שיעזרו לנו לעבור את המחסומים שאנו עשויות/עלולות לפגוש". 

 

המסרון הזה, יחד עם התייחסויות נוספות של הסטודנטים, ובעיקר חיי, שמלאים בשינויים שהעזתי לעשות, הם אלו שנתנו לי להבין שיש בי את הכלים והכוחות לאפשר ולסייע לנשים לעשות את אשר הן חולמות. בתהליכי השינוי האלה, האישיים והארגוניים, רכשתי כלים מגוונים, אקדמיים ורוחניים, ובעיקר – צברתי המון ניסיון אישי. אלה תהליכים שגרמו לי להבין, שהשליחות שלי בכדור הזה ובשלב הזה של חיי, הינה להעביר לקבוצות נשים את הכלים הללו. לעזור להן להחליט מה הן באמת רוצות, וכיצד ניתן להשיג זאת

מיזם "נשים משנות"

סיפורי "שינוי" של נשים תמיד ריתקו אותי. חיפשתי בהם את הכלים שעזרו לאותן נשים לבצע את אותו שינוי. פגשתי נשים שעשו דיאטה ונראות מיליון דולר, נשים שחלמו לפתוח חברה וכיום עושות חייל, ראיתי נשים שהיו כלואות בנישואים חונקים ושלחו את עצמן לחופשי, ועתה הן נהנות מכל רגע בחייהן. ראיתי עוד ועוד דוגמאות.

 

 

אז מה באמת את רוצה?

הנה כמה כלים להגדרת השינוי או הרצון שלך:

הגדירי את הרצון שלך: הדרך להגשמה מתחילה בהגדרה ברורה ומדויקת של הרצון.

תני לעצמך זמן: כמה שנדרש. אל תעמדי עם סטופר או אקדח לרכה. לעיתים לוקח זמן להגדיר, לי לקח שנה וחצי.

התחברי לעצמך: צאי לטבע, הקשיבי למה שהבטן אומרת לך, ראי אם הרצון שעולה מלהיב או שמא מפחיד? כתבי את הרצון שעלה במוחך על דף והקשיבי ללבך וראי מה אומר לך

הציפי את הפחד: אם הרצון מעורר בך חששות, שאלי את עצמך: למה זה מפחיד? נסי לשאול את עצמך שאלות. מה התרחיש הכי גרוע שיכול להתרחש במידה ותממשי?

צרי צוות תומך סביבך: אלו הם האנשים שיסיעו ויתמכו בך בהגשמת הרצון 

מפי גם את הכוחות שירצו לבלום את הרצון שלך: שוחחי עמם ונסי להעבירם לצד שלך. במידה ולא הצלחת, בקשי מהם לא להפריע לך.

גבשי לעצמך מנטרה: זו תהיה אמירה יום יומית שתאמרי אותה (ארחיב בנושא בפעמים הבאות)

גבשי תוכנית עבודה: כזו שמורכבת ממשימות שבועיות, בדרך להגשמה.

חגגי כל הצלחה קטנה בדרך. זה חשוב ולא מובן מאליו.

אשמח אם תנסו ותספרו לי איך עבד לכן!

 

 

חברות יקרות! יש לכן רעיונות מדהימים שיכולים לשנות לכן את החיים, שיכולים לשנות את הרגשתכן. מה אתן עושות איתם? בואו והצטרפו לקהילה גדולה של נשים שעשו תהליכי שינוי והביאו את האושר והרווחה לחייהן,  לצד נשים שחולמות על שינוי וטרם ביצעו. מטרתי הברורה והחד משמעית: לאפשר לנשים שטרם עשו את שהן חולמות עליו, להסתייע בניסיון האישי שלי ובניסיונן של אותן נשים שהעזו ועשו שינוי - כדי לממש את חלומן.

כן, זו תהיה הקהילה שלנו!