בגיל 23  נכנסה ענבל אור, לתחום הנדל"ן, ומאז הספיקה למשוך ולדחוף ולהשתמש במרפקים, להקים חברה משלה, לפטר את אחותה, לאיים בפיטורין על עובדיה אם לא ימכרו מיד שתי דירות בשבוע, להתעלם מהתחרות ולקבל הרבה פרגון דווקא מנשים.

 

הילדות

 

מה חשבו שתעשי כשתהיי גדולה?

"אמא תמיד אמרה שאהיה אשת עסקים, והיא מספרת לי שכשהייתי קטנה הייתי דוחפת ילדים בגן כדי לתפוס את הצעצוע שאני רוצה. גם כשהתקבלתי בגיל 16 לקדם אירוויזיון והייתי אמורה להוציא פלייבק – אמא סירבה לשלם עליו ואמרה שאני צריכה להיות מנכל"ית או עו"ד. בסוף גם למדתי משפטים ויש לי תעודת משפטנית".

 

ומתי את ידעת מה תעשי כשתהיי גדולה?

"בגיל 21, אחר הצבא, כשכל החברות יצאו לטיול לתאילנד אני הלכתי ללמוד ובמקביל עבדתי בבוקר בשתי עבודות – לא היה מי שיפרנס אותי, ואז גם הבנתי שאצליח ושום דבר לא יעצור אותי".

 

היית ילדה שבונה ארמונות בחול?

"מגיל קטן הסתכלתי על בניינים, אבל אני גרועה בדברים טכניים שעושים עם הידיים, אני טובה בחזון".

 

לאיזה כיוון ההורים דחפו אותך, היה קשר לנדל"ן במשפחה?

"לסבא שלי היו המון מגרשים, אבל לא הכרתי אותו - הוא נפטר כשנולדתי, אבל בגיל צעיר זה תמיד סיקרן אותי – איך בונים בניין".

מה בעצם הוביל אותך לתחום הנדל"ן?

"לכל התחום נכנסתי כתוצאה ממודעה קטנה בעיתון – חיפשו אנשי מכירות לנדל"ן בחו"ל, הגיעו 200 איש, כולם מנכ"לים מבוגרים, ואותי שאלו איפה אבא ואמא. הייתי בת 23 אז, אמרתי למראיין – 'שמע, אני לא מנכ"לית אבל אני יודעת למכור מצויין', אחרי כמה סשנים נשארנו שלושה מועמדים אחרונים, ואז כשהבנתי שהשכר הוא 3,000 שקל הודעתי שאני לא מוכנה לעבוד בשכר הזה.

מישהי שראתה אותי שם אמרה לי שחברה שלה מחפשת אשת מכירות לפרויקט נדל"ן והפנתה אותי לראיון. התקבלתי מייד, ושיווקתי את כל מגדל המגורים – הייתי מוכרת עשר דירות בשבוע".

 

מאיפה היה לך את הביטחון שתצליחי?

"תמיד הייתי משיגה כל מה שרציתי מגיל קטן, אני לא יודעת לקבל לא – גם עכשיו אני יושבת פה בראיון חולה כי כזאת אני, לא מוותרת על עבודה, בשבילי זה תמיד היה לרצות משהו ולהשיג אותו.

כשעברתי בגיל צעיר לתל אביב מבאר שבע היה לי ברור שלא אחזור – לקחתי תיק וכרטיס נסיעה לכיוון אחד. היה לי מאוד קשה, ההורים באו פעם כשהייתי חולה, ארזו את הדירה ורצו לקחת אותי חזרה לבאר שבע אבל לא הסכמתי.

האמביציה היא חלק מהילדות כנראה – מי שעובר משברים רוצה להוכיח, ומי שמגיע מהפריפריה יותר פו?שר כי אין לו".

 

הדרך

 

איך הפכת לעצמאית?

"היה לי ברור מגיל צעיר שאני אהיה עצמאית, שלא יהיו לי בוסים. פתחתי את החברה הראשונה אחרי שסיימתי לשווק את המגדל בגבעתיים –היו לי 4,000 שקל, ואמרתי לבעלי שיקנה בקבוק שמפניה כי יש לי בדיוק כסף לאגרות פתיחת חברה.

הבנתי שאני צריכה לפתוח חברה כדי שאני ארוויח את עמלת השיווק ולא הבחורה שעבדתי בשבילה".

 

ומה קרה בתחילת הדרך?

"היה קשה. בלימודים פגשתי מישהו ששאל מה אני עושה, אמרתי לו שפתחתי חברה לשיווק נדל"ן, והוא הפנה אותי לחבר שלו ששיווק פרויקט גדול בגדרה – חיכיתי לו יום שלם מחוץ לדלת, הייתי צריכה להתחנן שייקח אותי כי הייתי צעירה ובלי ניסיון.  

 

התחייבתי שתוך שנה אשווק את כל 100 היחידות, והסכמתי לקחת עמלה של 1% במקום 1.5%. שלושה חודשים ראשונים לא מכרתי כלום, הוא גם לא נתן לי תקציב שיווק, למדתי את השוק וכולם אמרו לי שלא אצליח למכור דירה אחת.

 

"לא הרמתי ידיים - הכנתי פליירים בעצמי וחילקתי בבניינים בסביבה. אף אחד לא בא, והתחלנו לעשות טלפונים לכל מי שגר באיזור. עד היום אני אומרת לסוכנים שלי – 'העבודה לא תגיע, אתם צריכים להביא אותה'. בזכות הפולו אפים שעשינו התחלנו למכור, ותוך חמישה חודשים שיווקנו את כל הפרויקט – אנשים הגיעו ומכרתי את כל הדירות. זו הייתה ההצלחה הכי גדולה של אותו יזם אי פעם והוא גם שילם בסוף יותר.

 

אז השם שלי התחיל להתגלגל, אנשים התחילו לדבר עליי והביאו לי עוד ועוד פרויקטים, ואני הצבתי תחתיי סוכני מכירות וניהלתי אותם, הייתי עושה רק את הסגירות".

איך הפכת ממשווקת דירות ליזמית של פרויקטים?

"אחרי המכירה של אותו פרויקט הבנתי שמי שעושה את הכסף זה היזם ולא חברת השיווק – ואז התחיל כל הנושא של קבוצות רכישה. הסטתי את החברה משיווק פרויקטים לנדל"ן לפני שש שנים, ובמקביל איתרתי קרקע בגבעתיים, שאף אחד מהיזמים לא רצה אותה אז החלטתי להרים את הפרוייקט בעצמי.

 

"אחד המרכיבים החשובים בהצלחה שלי באותו פרוייקט היה לאחר שהוצאתי מפה והבנתי שאפשר לעשות על הקרקע שמונה יחידות ולא שש. אנשים חוסכים לפעמים בכסף קטן ולא מבינים שזה מה שמביא את הכסף הגדול. אחרי שבדקתי את התכניות ראיתי שיש אחוזי בנייה נוספים וזה הפך את העסקה למאוד רווחית, ארגנתי את הקבוצה ומכרתי גם את הדירה שהייתה לי כדי להיכנס לקבוצה.

בדיעבד, זו הייתה ההחלטה החשובה ביותר בקריירה שלי - שלקחתי את היוזמה ובניתי את הבנייין הראשון, המעבר ליזמות".

 

האישה שבנדל"ניסטית

 

איך זה להיות אישה בעולם של גברים?

"אני חושבת שזה מקצוע של נשים ולא גברים, לא צריך פיזית כוח בשביל לבנות בניין – זה מקצוע שצריך בו להתמודד עם דברים קשים ובזה נשים יותר טובות".

 

האם המראה החיצוני המטופח שלך עזר, או גרם להתייחסות שוביניסטית?

"לא זה מה שגורם להצלחה, אנשים רוצים לראות מקצוענית ועובדות בשטח –  אבל יכול להיות שגבר שמנהל איתי מו"מ יעדיף לשבת מול אישה נאה. אם גברים מתחילים לדבר איתי על איך אני נראית אני מייד מעבירה את השיחה לפסים מקצועיים".

 

מי פירגן יותר – נשים או גברים?

"נשים, בוודאות. יש המון גברים שנורא לא יודעים איך לקבל אותי – אני מוזרה בעיניהם, לעומת זה נשים תמיד תמכו. הרבה גברים אומרים 'מי זאת, מה היא יודעת', מרגישים מאויימים. קרו לי פעמים שאחרי פגישה בבנק שבה הדירקטוריון אישר פרויקט בא גבר ואומר "לא מאמין בך ולא בפרויקט", בגלל שאני אישה. אז הייתי יורדת, בוכה 5 דקות, מנגבת את הדמעות וממשיכה הלאה. גם זו תכונה נשית - להיות עם מרפקים ולא להישבר".