כלא חופשי
להפוך מציאות
הגידו כן לחיסונים
להיות מלכה בדקה
קטל של בני נוער
מכוכבת פורנו ליהודיה טובה
ללקק את האצבעות
בחזרה לקלטת
מעבירות את האשמה
ביטחון פיננסי או עבודה בעלת משמעות?
התגנבות יחידים
אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר
מתנות לשבועות לחובבי הפוד'יז
את שמנה ומהממת, אל תשתני
למצוא את האחד
הפרחים לירושלים
אל תשליכני
X

דיקלה: עוף חריג ומרהיב בשמי המוזיקה הישראלית

יונתן טליה

בן 29, סטודנט לתואר שני באונ' העברית, רווק פלוס כלב. כבר לא רץ על גשרים, רק אחרי הדדליין
0
0
SHARES

גם בגיל 44 לא נראה שיש לדיקלה כוונה כלשהי לעצור כרגע, בשיא הצלחתה ולאחר שניצחה כנגד כל הסיכויים את השיטה, את המירוץ האמנותי שלה לצרכי התיישבות מסוג כזה או אחר. ממש כמו שאין לה כל כוונה לשמש חייל רגלי פשוט עבור צד כלשהו, במלחמת הזהויות הניטשת בשנים האחרונות בסוגייה העדתית הבוערת בין אשכנזים ומזרחים

ההתמדה משתלמת במקרים רבים, וסיפורה של דיוות הפופ הערבי דיקלה, מי שצמחה מתופעת שוליים של מועדונים קטנים, מבקרי מוזיקה אנינים ויודעי דבר, למוקד של כוח ממשי במיינסטרים הישראלי, בהחלט מוכיח זאת פעם נוספת.

 

מי שהגיע לאחת מהופעותיה האחרונות של הזמרת נתקל אולי במה שיהיה ככל הנראה הסינגל הבא שלה, אחרי שהותירה חותם בלתי נשכח בקאברים קודמים כמו "Here Comes The Rain Again" של היורית'מיקס, מפנה דיקלה את מבטה המוזיקלי הייחודי לעברו של לאונרד כהן, מהחשובים שבאמנים הגדולים שנטשו את הפלנטה שלנו בשנה שעברה.

 

"Dance Me To The End Of Love" בטיפולה זוכה בהתאם לעיבוד בעל השפעות מצריות-ערביות ברורות, שמשתלבות באופן מפתיע דווקא עם אלמנט הוואלס, המובנה ביצירת המופת הקטנה של כהן. הבחירה בשיר זה מכל הרפרטואר האדיר שלו, כמו גם בעיבוד המחבק את הוואלס תוך שילוב אולטימטיבי בין מזרח תיכון ומערב, כאילו מדגימה את סיפורה ועצם מהותה של דיקלה, אישה של ניגודים המשתלבים זה בזה ללא מאמץ, עוף חריג ומרהיב בשמי המוזיקה הישראלית, שזכתה לאחר שנים ארוכות של מאמץ וקושי במעמד הראוי לה.

 

מותחת קו בין מצרים וז'נבה

ילידת חורף שנת 73, דיקלה דורי נולדה למשפחה ממקור עירקי-מצרי, והתחנכה בבאר שבע לצלילי מוזיקה ערבית קלאסית שהשמיעו הוריה, ילידי ארצות ערב. אותה השפעה הביאה ברבות הימים לכך שלמרות החותם ה"מזרחי" הברור שהותיר חינוכה המוזיקלי על יצירות הפופ שלה, התוצאה מזכירה יותר בסגנונה, אופן ביטוי המילים והדגש הגדול על הגיית הטקסט, דווקא יוצרים ערביים קלאסיים כאום כול'תום ופריד אל-אטרש על סגנון השירה הייחודי להם, מאשר את הצליל הים-תיכוני הגנרי משהו שהתפתח כאן, מעירוב של השפעות פופ ערביות, לצד יווניות וטורקיות.

 

עם צאת אלבום הבכורה שלה ב-2000 כבר זכתה לאהדת המבקרים. "אהבה, מוסיקה" זכה לחיבוק גם מצד המאזינים, כולל אלו שהפכו לבסיס מעריצים המגיע לכל הופעה, קטנה כגדולה. שלוש שנים לאחר מכן עלתה לבמה עם מופע על טהרת המוזיקה המצרית, ויצירותיהם של אום כולתום, פריד אלאטרש ועבד אל-חלים חאפז. בהמשך אותה שנה ייצגה את ישראל בטקס חתימת הסכם ז'נבה, לצד מי שהיה שיא המיינסטרים כבר אז, אביב גפן.

 

דיקלה הבטיחה את מקומה בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית

הבטיחה את מקומה בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית. צילום: ויקיפדיה

 

אז שיהיה שלום בינינו

אך הנסיקה הגדולה ממש, למעמד של שם מוכר בכל בית בישראל, לא הגיעה באחת ולא בכזו קלות. באלבום הבא וזה שאחריו זכתה לתשומת לב פחותה מכלי המדיה, ובמהלך השנים הבאות המשיכה דיקלה לעבוד ולהופיע במרץ ונחישות, ואף כתבה ויצרה מאחורי הקלעים עבור אמנים אחרים. ב-2009 כתבה עבור שלומי סרנגה את הלהיט הגדול שלו, "מונו", ולאורך השנים כתבה סינגלים עבור שורה ארוכה של זמרים וזמרות, בהם שרית חדד, מאיה בוסקילה, מוש בן ארי, דודו אהרון ואחרים.

 

לצד הופעותיה המוזיקליות השתלבה דיקלה לא אחת בהפקות תיאטרון, ובהן ההצגות העצמאיות המדוברות של ג'ייסון דנינו הולט, וזכתה לשבחים הן על המשחק והן על השירה באותן הפקות. אך היה זה לפני כשנתיים וחצי, עם אלבומה הרביעי "ואם פרידה" בסוף 2014, בו נראה כי דיקלה מצאה את התמהיל הנכון ביותר עבורה ועבור הקהל. האלבום הגיע לאחר שנים לא פשוטות, בהן מצאה את עצמה לדבריה לא אחת נטולת אמצעים, והמשיכה לנוע רק מכוח האינרציה והאמונה. מהאלבום יצאו סינגלים מצליחים ובהם שיר הנושא "ואם פרידה" ו-"שבע בערב", שכבשו את הרדיו אחת ולתמיד, וקעקעו את מעמדה בסלע.

 

בנובמבר 2014, לאחר שמוקדם יותר באותה שנה הלחינה ביחד עם שאול בסר את הפסקול לסרט "גט - המשפט של ויויאן אמסלם" מבית היוצר של שלומי ורונית אלקבץ ז"ל, יצא האלבום וזכה להשמעות רבות בין היתר במעוז הנחשב לאנטי-מזרחי במהותו, גלגל"צ. באותה שנה זכתה בתואר "זמרת השנה" במצעד השנתי העברי של רשת ג', במה שסימן את חיבוקה הרשמי הסופי על ידי המיינסטרים הישראלי. "עד האלבום הזה הייתי זוכת האוסקר כמקופחת הגדולה ביותר של המזרחים", אמרה בציניות בראיון שפורסם לרגל צאת אלבומה החמישי, בשנה שעברה.

 

הלחינה את המוזיקה בסרט "גט - המשפט של ויויאן אמסלם"

הלחינה את המוזיקה בסרט "גט - המשפט של ויויאן אמסלם". צילום מסך

 

פרימיטיבית, מסוכסכת, פטאלית

גם בגיל 44 לא נראה שיש לדיקלה כוונה כלשהי לעצור כרגע, בשיא הצלחתה ולאחר שניצחה כנגד כל הסיכויים את השיטה, את המירוץ האמנותי שלה לצרכי התיישבות מסוג כזה או אחר. ממש כמו שאין לה כל כוונה לשמש חייל רגלי פשוט עבור צד כלשהו, במלחמת הזהויות הניטשת בשנים האחרונות בסוגייה העדתית הבוערת בין אשכנזים ומזרחים.

 

"כשגדלתי, התחיל להתעצב בי משהו יותר ערבי", סיפרה לישראל היום בשיחה סביב צאת האלבום "סיפור אופטימי", "ודווקא בגלל זה למזרחים היה יותר קשה לקבל את זה. בארץ כל סגנון מחולק לסירים, ומה שלא בתוך הסיר ה'נכון' - לא נכנס. נשארתי בחוץ. האליטה האשכנזית מאוד פירגנה לי, דווקא המזרחים בתקשורת לא קיבלו אותי".

 

כעת, נראה שגם את המשוכה הזו עברה דיקלה בהצלחה מסחררת, לאחר ששיריה הפכו לסטנדרט בתכניות כמו "דה ווייס" ובתחנות הרדיו, והיא מופיעה ללא הפסקה ברחבי הארץ, עם מעריצים גם מעבר לים ומעבר לגדר ההפרדה, ונוכחות מכובדות גם באולמות השמחות.

 

"חיות בתוכי כמה נשים", סיפרה בראיון למעריב, "האישה הפרימיטיבית והאישה המסוכסכת עם עצמה, הפטאלית. זו שמוכנה למות על הבמה וכל החיים לעשות רק מוזיקה. האישה הזו בועטת בתוכי ולמרות שאני מאוד אוהבת אותה, אני צריכה גם לרסן אותה. מצד שני, יש בתוכי גם את אמא שלי שאומרת, מה זה  כל הבולשיט הזה? תעשי  לי כבר נכדים, בחייאת".

 

ועד שגם זה יגיע, אם יגיע, עושה רושם שגם בלי חיבוק דוב מתעשיית הכפיים המסורתית, למרות הקושי לאורך הדרך, הרמות הגבה וההאשמות ב"השתכנזות" לאורך השנים ("מי בכלל חשב אם אני עושה מזרחית או ערבית?"), דיקלה כבר הבטיחה את מקומה בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית - בזכות ולא בחסד, לא למרות ההשפעה הערבית הברורה בעבודתה, אלא לגמרי בזכותה.

הכי מחופשות באתר