"יש לך ביצים", אמר לי חבר כשסיפרתי לו שהתפטרתי ואני פותח עסק משלי.

"שומע את הזמזום הזה?", שאלתי. "מה זה, הנייד שלי?". "לא", עניתי, "אלה הביצים שלי רועדות מפחד". הוא לא הבין ממה אני כל כך מפחד, ואני לא הבנתי איך הוא לא מבין.

מאז שאנחנו קטנים מחנכים אותנו שהגבר הוא המפרנס העיקרי במשפחה. טפטפו לנו את זה כבר בשירי ערש כמו "נומי נומי" עם המשפט האלמותי, "אבא הלך לעבודה". המילים של יחיאל הלפרין מספרות על אבא שהלך אל הכרם, אל השדה, אל הפרדס... בקיצור, הוא טוחן עבודה וחוזר עם צאת הלבנה.

לטורים נוספים של אלעד אקרמן:

נכון שאין לי משפחה משלי, אבל עדיין מצפים ממני "להיות גבר ולפרנס" בעיקר את עצמי, את החלומות שלי ואת הקטנוע שלוקח אותי לכל מקום. אגב, הכרתי כמה משפחות בהן עול הפרנסה נפל על אימהות שניהלו ביד רמה את העניינים בבית ובעסק. זה לא הרגיש לי מוזר. בכל מקרה, המושג "פחד" לא בא לנו טוב בלקסיקון, בטח כשאנחנו יוצאים לעצמאות.

אני נכנס לתקופה חדשה. היא מפחידה, מלחיצה, מאתגרת, מרתקת, מלאה בסימני שאלה. אין לי מושג מה הולך לקרות, אבל יש לי תוכנית ואני נכנס אליה ברעב עצבני. כל חיי עבדתי כשכיר, ויתרתי על הרבה פרויקטים ושיתופי פעולה כדי לחיות בראש שקט ולדעת שהמשכורת נכנסת כמו שעון. היו לי כמה הצעות מפתות שנאלצתי לדחות, פשוט כי העדפתי להישאר באזור הנוחות שלי. בלי סיכונים, בלי הרפתקאות, עם שעות ברורות ומעט מדי סיפוק. אם היו לי ילדים, אולי זה היה מושלם. ביטחון כלכלי זה דבר חשוב, בטח במציאות מורכבת כמו שלנו.

אלעד אקרמן

אבל לרווק כמוני שלא מתכנן להקים משפחה, מתפרנס מכתיבה וצילום ומשרבט רעיונות על דפים כדי שיום אחד יקרה איתם משהו – פתיחת עסק עצמאי כמעט מתבקשת מאליה. חברים טובים, כאלה שהפכו לעצמאיים או כאלה שממש רוצים, ניהלו איתי שיחות ארוכות ועודדו אותי לנסות. אחד מהם אמר, "אתה עושה את זה כדי להצליח, לא כדי לנסות".

וזה נכון. מרגע שקיבלתי את ההחלטה ידעתי שאין דרך חזרה והתחלתי להכין את הקרקע לשינוי הגדול של החיים שלי. עשיתי עבודת הכנה יסודית, למדתי איך לבנות לעצמי אתר והצעתי את השירות גם ללקוחות, השקעתי אלפי שקלים בציוד צילום, נרשמתי ללימודי העשרה ופתחתי דף עסקי.

אבל זוכרים את הג'ינג'י המעצבן מהסדרה "היה היה"? אני שומע אותו קופץ ושואל, "ואם תיכשל?". הפחד הוא כפול – קודם שאאכזב את עצמי, ואחר כך שאאכזב אחרים שהאמינו בי. וזה לא שמישהו הימר עליי ושם עליי כסף. היחיד שמהמר פה (בהרבה כסף) זה אני.

כי בחברה התחרותית של למי-יש-יותר-גדול, אם הצלחת אתה גבר אמיתי. כלי עולם. קליבר. תותח-על. נכשלת? אתה מרוויח מעט מדי? לא עשית מיליונים? כנראה שאתה סתם דפוק. לא שווה. לא בסדר. לא מבין כלום. עצלן. לא רציני. קשקשן.

ועכשיו, עם הפחדים והתארים המעצבנים האלה מתערבבת לה גם מוטיבציה, כי תכל'ס, מה מניע אותי יותר? הפחד מלאכזב את עצמי, או הפחד מזה שלא יישאר לי כסף לאוכל בסוף החודש? פייר, שניהם. אבל הראשון יותר. אני לא מכיר מישהו שיצא לדרך עצמאית אחרי שחשב על העניין עשר דקות. לי אישית זה עלה בלילות לבנים, בקרים אליהם התעוררתי עם שרירים מכווצים מרוב פחד, וקריאת כתבות על אנשים שחלמו בגדול ונכשלו בענק.

הרצון להוכיח שאני יכול לפרנס את עצמי בכבוד קשור קודם כל אליי. מעולם לא הייתי במעמד הזה, אז אין לי מושג. אבל דווקא אותן נשמות טובות שכל כך עודדו אותי ונטעו בי את הביטחון לצאת לדרך הזו, הוסיפו באותה נשימה: "מקסימום, לא תצליח. אז מה? תמצא משהו אחר ותחזור להיות שכיר. לא קרה כלום".

אלעד אקרמן

בטח שקרה, ואז קפץ בי הג'ינג'י הזה שהחליט להילחם ואמר: "נראה לכם? שאני לא אצליח?!" (עזבו שנכשלתי מלא פעמים בחיים, זה אחלה בית ספר). אז כן, הפחד מכישלון הוא חתיכת דרייב, בעיקר לאגו הגברי. השלב הזה בחיים נראה לי כמו משימה צבאית שחייבים להצליח בה.

אני יודע שאסור לי להתעורר כל בוקר לפחדים, כי אחרת לא יישארו לי שערות על הראש וגם לא כסף בעו"ש. הדרייב שלי צריך להתבטא בשיתופי פעולה חדשים, צילומים במקומות שעוד לא צילמתי, מפגשים עם אנשים יצירתיים, טקסטים שמחכים שאכתוב אותם ועוד מלא דברים שאני מתרגש מלחשוב עליהם.

כשאני מדמיין מה אני יכול לעשות, לכתוב, ליצור, לצלם, לראות ולחוות, הפחד מתחלף בשמחה עם תיאבון לטרוף את החיים. ועם ההתרגשות הזו אני הכי רוצה להצליח, כך שכישלון הוא בכלל לא אופציה.

"יהיה בסדר אחי", אמר לי ג' שעשה את הצעד הזה כבר מזמן ונהנה מכל רגע. "אבל בחיאת, אל תשכח גם לעשות כיף, לטייל ולנוח. אחרת כל העצמאות הזו לא שווה כלום".