למדתי להיות מנהלת טובה יותר, בזכות פייסבוק

למען הגילוי הנאות עד לאחרונה הייתי מאלה שמצהירים מעל כל בימה כי "הם לא בפייסבוק ולא מתכוונים להיות. נקודה"

אבל זהו. זה נגמר.  נכנעתי ונשאבתי חזק פנימה.

מעשה שהיה כך היה:

יום בהיר אחד, אני מקבלת טלפון מאחותי אשר מברכת את בתי על תעודת ההצטיינות שקיבלה, יום למחרת מתקשרת השכנה לספר ששמעה שאנחנו נוסעים השבת והיא ממש ממש תשמח לקבל את הבית השבת עבור האורחים שלה.

בעודי עומדת ותוהה האם מיקרופונים הושתלו בבית כשהייתי אתמול בעבודה, או אולי אני מגדלת חפרפרת בלי לדעת על קיומה, נחתה עלי ההכרה מהו ערוץ התקשורת העיקרי בעזרתו כולם מרגלים עלי: פייסבוק.

בעוד שאני עוד מנסה להתמודד עם התופעה החדשה, הילדים שלי פשוט גרים שם, בין מסכים שונים בגדלים שונים ומשונים - מחשב, טלוויזיה, wii, פלייסטיישן, IPHONE ועוד ועוד – כאמור "ילדי מסכים".

אז החלטתי להשתמש בתירוץ האימהי הכי שחוק: "אני חייבת להצטרף כי אני חייבת לפקח על מה שהילדים עושים שם".

ובשלב השני פשוט שלחתי את הילדים לצרף אותי.

בתוך עשר דקות כבר צירפו לי עשרה חברים ושלחו חברות לעוד עשר...

מה למדתי מההתנסות?

1. לפי הגדרות הסוציולוגיים אני דור X והילדים שלי מוגדרים דור Z. בעולם תיאורטי יש ביננו רק דור אחד... במציאות יש הרבה יותר – אוקיינוס ענק מפריד ביננו.
2. ילדי דור ה- Z הרבה פחות רדודים ושטחיים ממה שנוטים לחשוב. 
3. חלק גדול מההתנגדות האוטומטית של בני דורי לפייסבוק נובע פשוט מפחד. הפחד הגדול להישאב לזה ולהתמכר. וכן, זה אכן ממכר.

וככל שאני מעמיקה את השיטוט שלי בין הקירות של החברים שלי, והילדים שלי, והחברים של הילדים שלי, והחברים של העובדים שלי, וחברים של משפחתי האהובה, עולות אצלי שתי תהיות מרכזיות:

1. האם הרשתות החברתיות באמת מקדמות אותנו, או שהן משתלטות על הזמן היקר שלנו וזוללות אותו?
2. איזה סוג של עובדים יגדלו להיות ילדי דור ה- Z ואיך אנחנו כמנהלים נערכים לזה?

לאחרונה שמעתי את גילה אלמגור מספרת למראיין כלשהו שהיא מעולם לא שלחה SMS (מסרון) כי אין לה זמן, ובזמן שזה היה לוקח לה היא כבר הרימה טלפון וסיימה להגיד מה שרצתה. ופתאום חשבתי שאולי בעצם הסטיגמה לפיה 'הטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות הכל הרבה יותר מהר, קצר, תזזיתי אבל יעיל' , היא בעצם תירוץ אחד גדול כדי להתחבא מאחורי המסכים, להימנע מקשר פנים אל פנים ומתקשורת הכוללת שפת גוף, גוון קול, הבעות פנים ותקשורת חזותית.

האם בעוד כמה שנים תקשורת ה"פנים אל פנים" של דור ה- Z תהיה נחותה משמעותית מהיכולת הטכנולוגית שלהם (רובוטים כבר אמרנו)?

יש לעמוד על המשמר ולוודא שדור ה- Z לא מאבד את מיומנויות בניית קשר אישי אמיתי, חברי של ממש, יש להשקיע בבניית הכלים ליצירת שפת גוף ותקשורת "פנים אל פנים" בגיל הצעיר כדי לא לנוון את היכולות הללו המוטמעות בכל אחד. במקביל עלינו, המנהלים, להתכונן. בעוד כמה שנים (לא רבות מדי) בני הדור שלי (דור ה- X למי ששכח) יתפסו את עמדות הניהול הבכירות ויצטרכו להתמודד עם עובדים צעירים אך משוכללים להפליא שגלישה עבורם בפייסבוק הינה פעולה יומיומית ופשוטה כמעט כמו צחצוח שיניים.  

גלישה מדי פעם לפייסבוק תוך כדי העבודה כדי להתעדכן, אינה בזבוז זמנו היקר של המעביד, אלא מצרך חיוני, אוויר לנשימה, עבור עובד דור ה- Z. ניהול בלוג במקביל לעבודה אינה "עיסוק בעבודה נוספת" הפוגעת במעביד, אלא דרך להמשיך ולקיים את האני העצמי, גם כשכיר בחברה גדולה ותובענית. ככל שנפנים ונקבל מהר ובקלות רבה יותר את השינויים הנדרשים, יקל עלינו לנהלם ולהפיק מהם את כל הטוב שבהם.

ואם שאלת והסתקרנתם, אז יש לי כבר 35 חברים וכל אחד שנוסף גורם לי גאווה גדולה.