לדבר "כדורגלית" או להישאר נאמנה לעצמי?

גברים סוגרים עסקים על כוס בירה וכדורגל. ואנחנו?

כשעשיתי את צעדי הראשונים בעולם הניהול, לימדו אותי שכדי להצליח צריך להיות הכי מקצועית, להבין כל פרט בתחומים בהם אני עוסקת, להנהיג, להוביל, להיות מודל לחיקוי. היום, כמה שנים טובות אחרי, פיענחתי את סוד ההצלחה בניהול, קוראים לזה במילה קצרה אחת – "המונדיאל". לדעתי, המונדיאל הוא סוג של מטאפורה לדילמה האלמותית שלנו, הנשים המנהלות:

האם להתחיל לשנן שמות הולנדים וגרמנים כדי להיות "אחת מהחברה", "אחלה גבר", או לייצר ייחודיות עם נושאים נשיים ושיחות סלון מרתקות על הבעל, הילדים, הבית וזוטות אחרות. הדילמה הזו מביאה אותנו, כמו תמיד, לפתחה של התלבטות מעניינת: האם הכדורגל יהפוך עבורי כלי משחק בניהול חכם ואפקטיבי והאם השימוש בו יועיל או יזיק?

שהרי, כל מה שצריך לדעת כדי להצליח, זה לדקלם בע"פ את שמות השחקנים המובילים בכל קבוצה, כמובן בלי לטעות חס ושלום בהיגוי השמות, לדעת מי הבקיע גול אתמול ומה היתה התוצאה, להבין שתוצאה של 7-0 לפורטוגל היא סכנת חיים לצפון-קוריאנים,  ושמרד בקבוצה צרפתית בגלל הדחת המנהיג הוא לא תשובה לשאלה במבחן בגרות בהיסטוריה, אלא סיפור אמיתי מהמשחק של השבוע שעבר.

כי ככה זה בעולם ניהול גברי, בלי לשלוט בפרטים של הסיפורים החשובים באמת, אין סיכוי להעביר ישיבה רצינית אחת בשלום.

סיפור שהיה: לפני כמה חודשים נסעתי לנסיעת עבודה ללונדון, בירת הכדורגל האנגלי.

4 ימים (כולל לילות) העברתי בבארים ופאבים חשוכים שמקרינים כדורגל על מסך גדול, עם הרבה בירה, יין וכדורגל ניסינו לסגור עסקאות, כמנהג אחינו האנגלים.

בערב הרביעי אחרי 45 דקות של 0-0 הרמתי דגל לבן ואיחלתי לכולם "לילה טוב". השארתי בפאב 7 גברים מרוצים שבליבם אמרו "יש... האישה הלכה אפשר להפסיק להיות מנומסים...". בבוקר הם עשו לי פרצוף והסבירו איך הפסדתי, ואיך בקלות הם סגרו את כל הקצוות על כמה בירות ו- 2 גולים.

הסבירו לי: שזו תרבות – ממש דת.

הסברתי אני: שזה בסה"כ 22 איש רצים 90 דקות אחרי כדור (כמאמר פרופ' לייבוביץ המנוח).

מאז: יש כמה שלא מדברים איתי.

אז למה יש דילמה?

כי הסכנה בלהסתחבק ולדבר "כדורגל שוטפת"  טמונה בלאבד את כל הייחודיות שבך כמנהלת אישה, להיות בדיוק כמו כולם, עוד אחת מהחבר'ה, מנהל בחצאית. לעומת זה, הסכנה בלהתעקש על זהותך הנשית, היא פשוט להפסיק להיות רלוונטית, עוף מוזר, שלא מדברים איתו באותה שפה.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולאכזב כאן ועכשיו את כל קוראיי וקוראותיי – אין לי תשובה ברורה וחד משמעית לבעיה. כנראה שכמו תמיד, התשובה נמצא אי שם באמצע, באיזון המושלם בין זהות נשית, עוצמתית וייחודית, לחברמניות לא מתנשאת ולא דווקאית.

ואולי, יום אחד, כשבחדר ישיבות ההנהלה או מועצת המנהלים לא ישלוט רוב גברי, תהפוך הדילמה ללא-רלוונטית, תימוג ותיעלם, או שפשוט תיהפך להיות...דילמה של הגברים !