בכל כתבה המתפרסמת על הטרדה מינית תמצאו את הטוקבקים המאשימים את הקורבן בניצול היותה אישה על מנת לתקוף את הגבר החלש. הדוגמה האחרונה היא במקרה של המתלוננת א' במשרד לביטחון הפנים (פרשת אורי בר לב): הטוקבקים טענו שזו תלונת שווא, שהיא לא התלוננה בכלל, ואחד המגיבים הרהיב וכתב "מוטרדות - נמאסתן".

 

בכל פאנל בו אני מופיעה שעוסק במניעת הטרדה מינית, תמיד תגיע השאלה "ותלונות השווא? מה לגבי כל אותן תלונות שווא?". או שיסופר הסיפור על המנכ"ל האומלל שמוסיף להחזיק במזכירה הגרועה רק בגלל החשש שברגע שיפטר אותה היא תרוץ ותטען שהטריד אותה מינית.

 

האמנם החוק למניעת הטרדה מינית סיפק כלי זמין ונוח לנשים לסלק מנהלים בלתי רצויים אף במקרה בו לא נפגעו כלל?

הסטטיסטיקה מוכיחה אחרת

לפי הנתונים המצויים בידי משטרת ישראל, אחוז תלונות השווא בעבירות מין זהה או אף נמוך מאחוז תלונות השווא בכל עבירה אחרת (זה אומר שהסבירות שאישה התלוננה על הטרדה מינית ושיקרה זהה לסבירות שאדם משקר בתלונה למשטרה על פריצה לביתו או על עבירת אלימות למשל).  האחוז הזה עומד על 1%-3% בלבד מהתלונות המגיעות למשטרת ישראל בעבירות מין.

 

אך כשבוחנים את אחוז התלונות המוגשות בכלל על הטרדה מינית, מתברר כי האחוזים הזעומים האלה מצביעים אף הם על מספר מצומצם מאוד של מקרים, זאת בגלל שרוב הנשים הנפגעות מהטרדה מינית בוחרות כלל שלא להתלונן על כך.

 

הסקר המקיף ביותר שנערך בנושא בארץ נערך לאחרונה על ידי מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת. הסקר מצא כי כ-40% מהנשים בישראל דיווחו כי הוטרדו מינית בעבודה (היינו, מתוך כמיליון וחצי נשים המועסקות במשק הישראלי, כ- 600,000 נשים הוטרדו הטרדה מינית בעבודה, שליש מהן- 200,000 נשים במהלך השנה האחרונה בלבד).

 

לעומת זאת, מצביע הסקר על כך שמתוך כלל הנשים המוטרדות, רק 9.5% בחרו לפנות בתלונה כלשהי (תלונה במקום העבודה, תלונה במשטרה או תביעה אזרחית- אחד משלושת המסלולים שמציע החוק).

 

כלומר, אחוזי תלונות השווא עומדים על 1-3% מתוך 9.5% מהנשים הבוחרות להתלונן. המצב המצער הוא שהתופעה הרחבה היא נשים שבוחרות שלא להתלונן לעומת התופעה האיזוטרית והזניחה של נשים הבוחרות להגיש תלונות שווא על הטרדה מינית.

יש חפים מפשע

ועדיין- אדם חף מפשע היושב בכלא על עוול שלא ביצע משלם מחיר חברתי כבד. הואיל שנתוני משטרת ישראל מצביעים על תלונות שווא, גם אם באחוזים זעומים - הרי שהמערכת עובדת! אותו חף מפשע שבעניינו התקבלה תלונת השווא, עבר את מנגנון סינון המערכת, והמשטרה בתורה, או הפרקליטות בתורה, או בית המשפט בתורו החליטו שאין ממש בתלונה והורו על סגירת התיק או דחייתה של התביעה. 

 

מקטרגי החוק למניעת הטרדה מינית, אשר טוענים בכל הזדמנות שאחוז תלונות השווא הוא עצום, אוהבים להיתלות גם בהנחיות פרקליטות המדינה המתירות להעמיד לדין את מתלונני השווא רק במקרים נדירים. אני מציעה לראות בהנחיות אלו כמצביעות על המגמה הבעייתית האמיתית- חששם של קורבנות עבירות מין להגיש תלונות והחשש ש"לא יאמינו לי".

אף אחת לא מחפשת את הסטיגמה של "מוטרדת מינית"

מעבר לסטטיסטיקות נמצאים האנשים: כעורכת דין המלווה נפגעות הטרדה מינית בהליכים במקום העבודה, בהליכים במשטרה ובבית המשפט, אני יכולה להעיד על הקושי העצום הגלום בהיותך "קורבן מסומן" של הטרדה מינית.

 

בצד הקשיים בניהול ההליכים, התסכול הרב מהימשכותם, ההאשמה החברתית ("הרסת את המשפחה שלו בגלל ליטוף בתחת?" הוא רק משפט לדוגמא שמושמע כנגד המתלוננות), קיימת סטיגמה חברתית שלילית על נשים המסכימות להיות מתויגות כנפגעות הטרדה מינית.

 

גם מקום שניתן צו איסור פרסום, דולפים הפרטים לא פעם (מי לא קיבל את המייל עם תמונותיה הבלתי מצונזרות של אחת המתלוננות בפרשת הנשיא קצב?) והחברה שואלת את הנפגעת שאלות שמציבות את האצבע המאשימה כלפיה: האם היא פיתתה את האומלל? האם הראתה בדרך כלשהי שהיא "מותרת"? האם היא סחטנית מניפולטיבית?

 

אינני מכירה נשים שיבחרו לעצמן את דרך הייסורים הזו בעבור חופן שקלים (והביטוי הציורי הזה הוא ממשי, הפיצוי שניתן בבתי הדין לעבודה לנפגעות הטרדה מינית עומד על סכומים נמוכים משמעותית מהסכום המקסימלי שנקבע בחוק- 50,000 ?).

אז למה שומעים כל הזמן על תלונות שווא?

מתברר שלאור ריבוי התלונות אליהן אנו חשופים באחרונה, יותר קל לקבוע שמדובר בעלילות שווא רבות מאשר להאמין שאלו הם פני החברה בה אנו חיים. בכל אחד מאיתנו מצוי מנגנון פסיכולוגי טבעי של הרחקה:  אני לא יכול להיות קורבן ומכריי אינם יכולים להיות עבריינים.

 

כשאנו מנתחים מקרים עליהם אנו קוראים עליהם,  אנו מנסים, בתת מודע, להפריד עצמנו מהקורבן ומהתוקף גם יחד. עבירות מין, בכללותן, הן דבר שקורה לנשים "מסוג כזה". כל סוג שהוא לא "הסוג שלנו". המנגנון הזה שנועד לאפשר לכל אחד מאיתנו לקום בבוקר ולצאת אל עולם העבודה שלו -  אחראי אף הוא לגרימת העוול למתלוננות השונות.

 

אין לשכוח גם שיחסי ציבור שכאלה מועילים גם למטרידנים ונאשמים ולכן יש מי שמעודד אותן. סיפורים על תלונות שווא גם מייצרים באזז תקשורתי בבחינת "אדם נשך כלב" ולכן תופסים מקום נרחב כל כך בסיקורים.

עם כל הקושי שבניהול ההליכים, אותן 9.5% אמיצות המעזות ליזום הליכים ולהתלונן צריכות לקבל את העידוד המרבי שלנו כחברה. הפנייתה של אצבע מאשימה כלפי כל אחת מהן כאחראית ל"תלונת שווא" מצמצת את מקרי תלונות האמת.

 

למען אותן רבות (מעל לחצי מליון נשים בשוק העבודה הישראלי!) אשר אינן מעזות להתלונן כלל, ולמען כך שנזכה לחיות בחברה חפה מהטרדות מיניות ותקיפות מיניות, ראוי כי נשים לב לתופעה הקשה של הטרדה מינית ונצמצם את העיסוק באחוזים הקלושים של תלונות השווא.