על פי נתוני משרד הבריאות, אחוז הרופאות נמצא במגמת עלייה' יחד עם עלייה כללית במספר נשים הלומדות "מקצועות גבריים" כמו  חקלאות, מנהל עסקים, הנדסה ואדריכלות - כך על פי נתונים שפורסמו היום על ידי ועדת התקצוב והתכנון של המועצה להשכלה גבוהה.

 

כיום נשים מהוות כ- 35 אחוזים מכלל הרופאים לעומת 30 אחוזים בשנת 2009. בקרב הרופאים המומחים (עד גיל 45) חלקן של הנשים גבוה מ– 50 אחוזים בהשוואה ל-39 אחוזים בשנת 2009.

 

כפמיניסטית, אני שואפת לראות שוויון בין נשים וגברים. כמי שרואה את טובת הרפואה בישראל, אני מוטרדת מכך שהמקצוע 'נכבש' על ידי נשים. לא טוב שהאיזון בין נשים וגברים במערכת מופר, ולא רק משום שאיזון כזה הוא דבר חשוב ערכית, אלא בעיקר משום שהוא תורם לאיכות הטיפול, ליעילות הביצוע ולשביעות הרצון.

 

כיום, סטודנטיות לרפואה מהוות יותר ממחצית הכיתה ומגמת הפמיניזציה הולכת וגדלה. אני מעריכה שתוך עשר שנים הרבה יותר ממחצית בעלי תואר M.D. יהיו נשים. לאור הנתונים הללו, אני חוששת שיקרה מה שקרה למקצועות הסיעוד וההוראה; מקצוע הרפואה יאבד מהאטרקטיביות שלו.

הנשים לרפואת משפחה, הגברים לכירורגיה

רפואה הוא מקצוע "נשי" במהותו. טיפולי, אמפאתי, מכיל, ולכן נשים נמשכות אליו, ומעדיפות במיוחד תחומי התמחות מסוימים: פסיכיאטריה, רפואת משפחה, רפואת ילדים. אלה מקצועות שהם "אימהיים" ו"נשיים", מצד אחד, ומאידך, נוחים יחסית מבחינת היכולת לשלב קריירה ומשפחה.

 

לעומת זאת, מספר הנשים שעוסקות בכירורגיה על ענפיה השונים, בקרדיולוגיה או בטיפול נמרץ, הוא נמוך בצורה משמעותית ועומד על כאחוז עד כ-20 אחוזים מקרב הרופאים. אלה מקצועות שהעיסוק בהם קשה פיזית, תובעני ואינטנסיבי ומקשה על ניהול חיי משפחה וגידול ילדים.   

 

משום כך, החשש שלי מפני פמיניזציה של המקצוע נובע, בין השאר, מהמחסור הצפוי בכוח אדם באותם תחומי התמחות מסוימים. ומה נעשה אם יחסרו לנו מנתחים או קרדיולוגים, נייבא רופאים מומחים?

נשים צריכות לוותר על סביבת עבודה נוחה וגמישה

גם העיסוק בתחומי הניהול והמחקר הרפואי הוא מאוד תובעני. אני מצרה על כך שנשים לא מגיעות לעמדות ניהוליות במערכת הרפואית וממעטות לעסוק בהיבטים אקדמיים ומחקריים של עולם הרפואה. יש מעט מאוד רופאות בעלות תואר Ph.D., ומעט מדי חוקרות קליניות. רופאות בעלות תואר פרופסור מהוות כ-15 אחוזים בלבד, מתוך בעלי התואר הזה בסגל האקדמי הרפואי.

 

אין ספק שהסיבה נעוצה בכך שהצלחה הן כרופאה והן כחוקרת, פירושה לקיים שלוש קריירות במקביל: לנהל חיי משפחה, לעסוק ברפואה קלינית ולהתקדם בעולם האקדמי מחקרי. פמיניזציה של מקצוע הרפואה מסכנת גם את התפתחות והמשכיות המחקר הרפואי.  

 

אמנם סביבת העבודה הרפואית והמחקרית, לעתים קרובות, איננה "ידידותית" לצרכים המיוחדים של נשים רופאות. אולם רופאות רבות מדי מוותרות מראש. וכמו שאני מצפה מן המערכת שתבטיח לרופאות תנאים של שיוויון הזדמנויות להתפתחות מקצועית, כך אני מצפה מהרופאות לשאוף ליותר, ולוותר על הסביבה הבטוחה (Comfort Zone), של עבודה בשעות קבועות, לצורך טיפוח בית, משפחה, ילדים ובהמשך נכדים.

 

במשך שנים רבות תמכתי בזכותן של נשים לעבוד במסגרות של שעות עבודה גמישות או חלקיות. אבל עכשיו אני מוטרדת מכך, כי מקצוע הרפואה דורש רצף טיפול והמפגש עם החולה מחייב המשכיות.

 

לכן, למרות שגמישות במסגרת שעות העבודה עושה צדק עם נשים בשנים בהן הן מקימות משפחה, אין ספק שזה עלול לפגוע בהתפתחותן המקצועית כרופאות, כמו גם בסיכוייהן להתקדם בתחומי הניהול והמחקר. 

לאתר, לטפח ולעודד נשים לעמדות ניהול

אמנם אני מעדיפה להפחית את שיעור הרופאות לכדי יחס נשים לעומת גברים באוכלוסיה, אבל מבקשת לראות יותר נשים רופאות בעמדות ניהול בכירות ומאמינה שזה עניין חיוני לטובת המקצוע.

 

יש מעט מדי מחלקות שמנוהלות על ידי נשים. שלא לדבר על כך שבישראל יש רק שתי מנהלות בתי חולים. ד"ר חן שפירא מהמרכז הרפואי כרמל בחיפה, וד"ר אורנה בלונדהיים מהמרכז הרפואי העמק בעפולה. אני חושבת שלא קל להן להתנהל בסביבה ניהולית-גברית ונדמה לי שהן לא מקבלות את הקרדיט המגיע להן על הישגיהן.

 

העובדה שיש רוב גברי בניהול הרפואי בישראל, מגדירה מציאות בלתי אופטימלית בעיני, מבחינת איכות הניהול. סגנון הניהול הגברי הוא צנטרליסטי יותר, פחות משתף, ולעתים עיוור להיבט המגדרי של צרכי המערכת ולצרכיהן הייחודיים של נשים חולות.  מחצית אוכלוסיית המטופלים אינה מקבלת מענה הולם בין השאר משום שרבים מהגברים המנהלים אינם חושבים שרפואה מגדרית היא נושא חשוב דיו, ומה שיותר גרוע, אינם מאמינים שיש בו עניין וצורך.

 

כיום מערכות ניהול ציבוריות ועסקיות מתרחקות מהסגנון הצנטרליסטי ועוברות לסגנון "פמיניסטי". הניהול הרפואי הוא אחד התחומים האחרונים שעדין לא השתלבו בטרנד העולמי. שם הייתי רוצה לראות שינוי, כי, כאמור, אני סבורה שנשים יכולות להביא איכויות שונות, חשובות ורלבנטיות במיוחד למקצוע הרפואה.  

 

לכאורה, אפשר לטעון שככל שיהיו יותר רופאות, יהיו יותר מנהלות. ובכן, אינני רואה קשר בין שני הדברים. כדי להגדיל את מספר המנהלות צריך לעודד נשים לפנות לניהול ולאקדמיה.  אני מצפה מנשיאי האוניברסיטאות ובכירי האקדמיה לשאוף להגדלת מספר החוקרות ונשות הסגל האקדמי ומצפה מראשי קופות החולים וממנהלי בתי החולים לאתר, לטפח, לעודד ולהכשיר נשים להגיע לעמדות ניהול.

 

לתפיסתי, יש להציב מטרה לפיה תוך 5 שנים, שיעור המנהלות יגיע לכ- 30 אחוזים ובמקביל, לייצר אווירה שתאפשר להן להוביל ולהצליח.

אתן לא מוותרות, אתן משפיעות

כאישה הראשונה שנבחרה לתפקיד נשיאת אוניברסיטה בישראל, וכחוקרת קלינית, אני מצפה מרופאות לקבל את ההחלטות הנכונות בנוגע להתפתחותן האישית בתחום הרפואה.

 

לא אחת אני שומעת מרופאות על הצורך והקושי לוותר על קריירה לטובת הקמת משפחה או להקריב אותה לטובת הקריירה. מעולם לא חשתי שאני מוותרת על משהו. אמנם הפסקתי לעסוק בתחביבים שהיו לי כאישה צעירה, ואמנם יש לי רק בת אחת, אבל בעיני לא מדובר בוויתור או הקרבה. מבחינתי, זו היתה בחירה חופשית שנבעה מרצון לפתח קריירה, להתפתח  אישית ומקצועית, למצות יכולות ולהשפיע.  

 

השאיפה "לעזור לבני אדם" היא אמנם אידיאל והכוח המניע במחשבה על קריירה ברפואה, אבל רופאות צריכות לנסות להבין מהי השאיפה האישית שהיו רוצות לממש במסגרת המקצוע. לתכנן מהלך רחוק טווח של הגשמה עצמית וניצול מירב היכולות. כי כשיגיע היום, והילדים יעזבו את הקן, חבל שימצאו את עצמן מתוסכלות בגלל קריירה שהוחמצה והזדמנויות שנדחו.

 

ישנן כל כך הרבה נשים מוכשרות, אבל לצערי רק מעטות בוחנות ברצינות את האפשרות למצות את יכולותיהן ולהשפיע בצורה מערכתית, משמעותית ומעמיקה יותר. לתפיסתי, הישג  אינו בהכרח מציאת תרופה לסרטן, או ניהול והשפעה על מערכות בריאות גדולות, אלא הפסגה שמגיעים אליה מתוך רצון למימוש עצמי.

 

אותי הנחה תמיד הרצון לעשות משהו רחב יותר, שמשפיע על אנשים, ולא רק על מטופל בודד שזקוק ברגע מסוים לידע מקצועי, אמפתיה ורגישות. להחיות תינוק בחדר לידה, זה סיפוק עילאי, אבל הוא חולף תוך דקות. לקבל תואר פרופסור זה סיפוק גדול, אבל גם הוא מחזיק מעמד לא יותר מיום.

 

לעומת זאת, הידיעה שהשפעת במשהו על תחום החינוך הרפואי, הניהול האקדמי, המחקר המדעי; שיצרת שינוי שיש לו פוטנציאל להישגים גדולים בעתיד לטובת ציבור רחב. ידיעה כזו היא בעיני, מספקת אבל בעיקר משמעותית הרבה יותר. לכן אני מקווה שיותר נשים ישאפו להשפיע יותר, ונדמה לי שהעולם כולו ירוויח מכך.