כשהייתי בכיתה ג' נתנו לי למלא את הטופס הבירוקראטי הראשון בחיי. לא זוכרת במה בדיוק עסק הטופס ולמה התבקשנו אנחנו, קבוצת ילדים בני 8, למלא אותו. אני כן זוכרת שהייתי צריכה למלא "משלח יד- אבא" ומשלח יד- אימא".

לא היה לי מושג מה זה אומר אז הצבעתי.

אני: מה זה "משלח יד"?

המורה: "מקצוע"

אני: אז מה לכתוב תחת "משלח יד- אמא"?

המורה: מה המקצוע של אמא?

אני: לא יודעת.

המורה: במה אמא עובדת?

אני: היא עושה כל מיני דברים בבית.

המורה: זאת לא עבודה, חמודה. עבודה זה משהו שמקבלים עליו כסף.

אני: אההה... אז מה לכתוב?

המורה: תכתבי "לא עובדת".

כתבתי.

היום, יותר מעשרים שנה אחרי, אני מבקשת לתקן את הטופס ההוא. אני רוצה לומר שטעיתי, שלא הבנתי, שהייתי קטנה מדי. אני רוצה לבקש סליחה מאימא שלי.

אימא שלי, זו שכתבתי עליה שהיא "לא עובדת", בישלה, אפתה, ניקתה אבק, שטפה כלים, תלתה כביסה, הורידה כביסה, הסיעה את מי שזקוק להסעה, התקשרה לוודא שהגיע בשלום, התקשרה לשאול מתי לאסוף חזרה, בדקה מחברות, עטפה ספרי לימוד, תפרה מכנסיים קרועים, גיהצה חולצות מקומטות, הלכה לאסיפות הורים וימי הורים ומסיבות סיום שנה וחגיגות יום הולדת ומפגשים לכבוד החגים וימי זיכרון. אמא שלי ה"לא עובדת" היא זו שהציצה בחרדה החוצה מהחלון בסלון כשרכבתי לראשונה בחיי על אופניים, כשחציתי לבד את הכביש וכשהבאתי הביתה בחור.

אור ואמא. מתוך האלבום המשפחתי

אור ואמא. מתוך האלבום המשפחתי

אמא שלי שעד היום מסתכלת עליי בעיניי עגל כל פעם שאני מדברת "נכון מדי", היא זו שלקחה אותי מדי שבוע לחנות ספרים ותבעה ממני לבחור לפחות ספר אחד. אימא שלי שלא שירתה בצבא גיהצה את שק המדים שהבאתי הביתה מדי שבוע בלי להתלונן. אימא שלי שבקושי סיימה תיכון ישבה גאה וזקופה בקהל כשסיימתי את התואר הראשון. אימא שלי שלא עבדה יום בחייה מחוץ לבית ועד עכשיו לא לגמרי מבינה במה הבת שלה עובדת, מתקשרת מדי ערב כדי לשאול איך היה ולוודא שהאוכל שהיא הכינה לי מראש בקופסאות, היה מספיק טעים . אימא שלי שהדבר היחיד שטורד את מנוחתה לפני שהיא טסה לחופשת "הכל כלול" ברודוס הוא "אבל מה יהיה עם הילדה?", שמתעצבנת כשמעירים לה בעדינות שהילדה כבר בת 30. אימא שלי עבדה. ועוד איך עבדה. אימא שלי עובדת עד היום.

אז בסדר, היא אף פעם לא עמדה ולא תעמוד בראש איזו חברה גדולה שנסחרת בבורסה, היא כבר לא תתחיל תואר ראשון או שני או שלישי. היא לא תעשה מיליונים ולא תכתוב ספר ואנחנו ככל הנראה כבר לא ננהל שיחה ערה על קולוניאליזם או פמיניזם או ריאליזם או כל נושא מתנשא אחר.

אפשר לקרוא לזה פערי דורות. אני קוראת לזה נתוני פתיחה. ככה זה כשאת מעניקה כפול ארבע ממה שהיה לך. מה שיפה באימא שלי, זה שהיא אפילו לא שמה לב שהיא עשתה את זה.

כי "ככה זה צריך להיות". כי זה "טבעי". ובגלל שהיא מתייחסת לכך בטבעיות מוחלטת, לפעמים גם אני נגררת ל"טבעי" הזה ומתחילה לשכוח.

לשכוח שכל זה היה יכול להיות אחרת לגמרי.

לשכוח זה לא לראות ולא להוקיר תודה. לשכוח זה להתייחס באטימות, בחוסר תשומת לב, בהתנשאות. לשכוח זה להסביר בזלזול ולגלגל עיניים כששואלים אותך שאלות שנראות לך כבסיסיות. לשכוח זה להיות עסוקה מדי מכדי להיות בת טובה. עסוקה מכדי להיות בנאדם.

אמא שלי לא הולכת לקרוא את הפוסט הזה. למען האמת, אמא שלי אפילו לא יודעת מה פירוש המילה "פוסט". היא לא תקרא אותו כי היא לא יודעת איך פותחים את המחשב, כי מבחינתה "עכבר" זה רק חיה בצבע אפור ו"גוגל" זו מילה מוזרה שהיא אולי שמעה פעם או פעמיים בחדשות.

אז היום בערב, רגע לפני יום כיפור, אני אשב איתה ואקריא לה בקול רם את הפוסט הזה. אני אקריא לאט כדי שתשמע כל מילה, אני אקריא בקול רם וברור כדי שתדע.

סליחה, אימא.