נעים מאוד, שמי לילך פלנר, ואני רוצה לספר לכם סיפור קצר:

 

קודם כל, אספר לכם שבמסגרת תפקידי כמנהלת תחום בחברת שטראוס אני אחראית על קטגוריית המוצרים הפונקציונליים של המחלבה. והיום אני רוצה לספר לכם על ההוויה של המותג אקטיביה, יוגורט פרוביוטי שמסייע לעיכול.

 

אני מאמינה כי מותג פונקציונלי הנותן מענה לבעיה, מחויב קודם כל להכיר מקרוב את מי שסובל מהבעיה. רק אז יש לו את הזכות  לקחת את האחריות למענה שהוא נותן.

 

וזו בעצם ההוויה של אקטיביה. הזכות לקחת את האחריות לסייע לנשים הסובלות מבעיות בעיכול איטי.

 

כדי להכיר את הנשים מקרוב, היה לנו חשוב ללכת ולשמוע אותן , כדי להבין בדיוק איך הן חיות עם הבעיה הזו, איך הן מרגישות, איך אי הנוחות עקב בעיות העיכול באה לידי ביטוי באורח החיים שלהן, ועד כמה זה מתסכל אותן.

 

בחודשים האחרונים פגשנו והכרנו למעלה מ-200 נשים שסובלות מבעיות בעיכול בתדירות גבוהה. כדי לסבר את האוזן – 65 אחוז מהנשים בישראל סובלות מאי נוחות במערכת העיכול בתדירויות שונות. (עפ"י סקר מכון שילוב  Millward Brown  יוני 2010) 

ממה הן סובלות?

כששאלנו אותן הן הסבירו שלסבול מבחינתן זה לחיות עם תחושה של נפיחות, הרגשה של כבדות, זה התנהלות יום יומית בלי ללכת באופן מסודר לשירותים, ובעיה של יציאות לא סדירות. זה מתבטא בחיים שלהן בצורות שונות: הן נאלצות ללבוש בגדים רחבים כדי להרגיש יותר נוח עם עצמן, , וגם כדי להסתיר.

 

במהלך היום תחושת הכבדות  גורמת להם להרגיש כאילו הן  מסתובבות עם "בלוק" בבטן, דבר שגורם להן לחוש  עייפות וחסרות אנרגיה.  חלקן סיפרו לנו כי זה גורם להן להיות עצבניות וחסרות סבלנות.

 

הביטוי  "אין לי כוח לעשות שום דבר" חזר על עצמו פעמים רבות במהלך הפגישות. זה בלט בעיקר כשהן דיברו על הזמן עם הילדים. דווקא אז, כשהן הכי רוצות להיות "האמא הקלילה", הכייפית, שמשחקת עם הילדים, הן מרגישות את אותה נפיחות שמכבידה. 

 
 
הנשים שפגשנו דיברו במונחים של  "ללמוד לחיות עם הגזים והנפיחות" כאילו זה מצב נתון שאי אפשר לשנות אותו. מעין סוג של הדחקה, כמו עננה שמציקה. "מתרגלים לזה בסוף" או "בעיה בעיכול לא נחשבת למחלה, אין ממש מה לעשות בנדון", " אז צריך  ללמוד לחיות עם זה" היו משפטים ששמענו הרבה.
 

הן התייחסו לזה כסוג של צרת רבים, ושזה קורה לכולם, אז גם אני חלק מכולם..

 

התחושה הבולטת שקיבלתי מהן הייתה של תסכול וייאוש. אלו נשים שניסו כל מיני פתרונות וכל מיני דרכים כדי להקל על הבעיה. הפתרונות האלה דרשו מהן התמדה, התעסקות, השקעה של הרבה זמן ומאמץ, וחלקן באמת כבר הרימו ידיים, אחרי שנים של ניסיונות להקל על הבעיה. 

שאלנו אותן - אז למה את משיכה לחיות עם הבעיה?

היו כל מיני סיבות: חלק סיפרו שזה נובע מחוסר זמן להענקת תשומת לב לעצמן ולגוף שלהן – יש את הילדים, והמטלות, והעבודה והבית ו"עד שאני מגיעה לטפל בעצמי...זה פשוט לא קורה. אולי יום אחד אני אתפנה לזה", הן אמרו.

 

היו שאמרו "בטוח שיש מה לעשות, אבל אני פשוט לא עושה – בדיוק כמו שאני לא עושה ספורט ולא אוכלת ארוחות מסודרות". סוג של עצלות, הן הסבירו.

 

חלק מהנשים הודו שפשוט קשה להן לעמוד בפני פיתויים – אוכל מסוים או "חטאים" שהן יודעות שלא כדאי – ואת המחיר הן שילמו אחרי כן, באי הנוחות. הן הצטערו תמיד, בדיעבד, על ההתפתות, אבל לא היו יכולות לוותר על זה.

 

רובן טענו שאין להן כוח נפשי או פיזי, לנסות עוד משהו שאולי יעזור. הרגשנו שהן סקפטיות מאוד: "שוב לנסות משהו ולהתאכזב? כבר אין לי כוח לזה..." היה משפט ששמענו הרבה.

 

 

אין לי כוח, עזבי אותי, אני כבר הסתגלתי לעובדה שאצטרך ללמוד לחיות עם זה", הן אמרו.  מצד שני, עמוק בפנים הרגשנו כי הן לא באמת רוצות ומוכנות להשלים עם זה. בינינו, מי רוצה להודות בפני עצמו שהוא ויתר לעצמו...?  

הבעיה אמיתית וקיימת אבל לא ממש מדברים עליה

אחרי הפגישות וההיכרות עם הנשים הללו, הרגשנו שהבעיה היא אמיתית וקיימת. 

 

אולם הבנו כי לא ממש נעים להן לדבר על זה. לא נעים לפתח על זה שיחה. ואם להיות כנים, הנושא גם לא ממש עולה בשיח הציבורי כמו סוגיות אחרות שכן (כאן להביא דוגמאות סוגיית כולסטרול, סכרת, ...)

 

היה לנו ברור שהנשים המתאימות ביותר לדבר על הבעיה ולהציף אותה – הן קודם כל נשים שסובלות מהבעיה, שחיות איתה יום יום ומכירות אותה מקרוב. והכי חשוב , שהן נשים אמיתיות שמוכנות לשתף נשים נוספות על מנת שיוכלו לייצר הזדהות ושיתוף. 

 

הן אלה שיבואו ויספרו את הסיפור שלהן, וירתמו עוד נשים כמוהן, לעשות את השינוי. רק נשים אמיתיות הן אלה שיכולות לבוא ולהגיד "צריך לדבר על זה ויש מקום לדבר על זה, ולא צריך להשלים עם המצב ולא צריך לוותר על איכות החיים שלנו".

 

מתוך מאות הנשים שפגשנו, בחרנו 6 נשים, אמיתיות, שסיפרו לנו על התסכול והחיים לצד חוסר הנוחות והכאב. הן אלה שיודעות מה המשמעות של לחיות עם הבעיה, הן חוות אותה מדי יום. והן החליטו לעשות את השינוי. ועשו.

את 6 הנשים הללו תיעדנו במהלך תקופה של 3 שבועות. התיעוד האישי היה לנו חשוב על מנת שכל אישה שסובלת, תוכל לראות, לשמוע, להרגיש ולהזדהות עם הסיפור שלהן ובשביל לתת לאותן נשים את ההרגשה כי יש עוד כמוהן שסובלות ושהן לא לבד בסיפור הזה. במהלך התקופה הזו הן התנסו לראשונה ביוגורט אקטיביה.

 

 

אתן מוזמנות להכיר אותן ולראות בעצמכן את התהליך והשינוי שעברו. הן מספרות בגילוי לב על החיים שלפני ועל ההרגשה היום.

 

 

 

לסיכום דבריי, אני מאמינה שהדרך הנכונה לרתום עוד ועוד נשים לשינוי היא קודם כל לדבר על הבעיה, להוציא אותה החוצה, והדרך לרתימה היא באמצעותכן, כי רק אתן יכולות לספר את הסיפור של עצמכן בצורה הכי אמיתית ואותנטית.

 

 

ההחלטה לעשות את השינוי היא שלכן, ורק שלכן.