אפשר להעלות באוב מספר נשים שסייעו ולו במעט לתת נפח לנשים במקרא: מרים אחות משה, שפרצה במחולות על חוף הים וסחפה עימה את נשות העם; בנות צלפחד, שהגדירו מחדש את ההלכה וזכו בירושה; יעל אשת חבר הקיני, שהשתמשה על דעת עצמה בקסמיה וקטלה את שר הצבא. 

 

עוד ב - Onlife:

 

אך מבחינתי, האישה הראשונה של התנ"ך היא ושתי, והיא מאפילה על אחיותיה בעמדתה הנחרצת, החצופה, השיוויונית והמורשעת. היא עומדת לה, אפופה אדי ארגמן ורגליה כעמודי בהט מפוסקות בעוצמה, והיא איננה מפחדת להישיר מבט ולהתנגד לבעלה, למלכה?, לחורץ גורלה.

 

מגילת אסתר מגוללת את סיפורה של אישה אחת, העוקבת בצייתנות אחר הוראות דודה?, וגורמת למהפך פוליטי.  אך המגילה פותחת בסופה של עלילה אחרת, הדנה באשתו הראשונה של אחשוורוש, אישה כה חצופה ועקשנית עד שהמלך נאלץ לכנס את כל יועציו לטכס עצה כיצד לאלף את הסוררת.  הפתרון המיידי והיחיד הוא להרגה על מנת ללמד לקח לאומי, על מנת "ש?כל ה?נ??ש??ים י?ת??נו? י?ק?ר ל?ב?ע?ל?יה?ן - ל?מ?ג??דו?ל, ו?ע?ד-ק?ט?ן", וכך עליונות הזכרים הושרשה לדורות נוספים.

 

ושתי עם זנב חתול וקרן קשורה למצח

אני נזכרת בגירסתי הצעירה, נערה חסודה הישובה בשורה צפופה עם שכנותיה הרבות, בעוד אבי מקריא את סיפור המגילה בהטעמה.  באותה שנה, לדעתי בגיל 11, התחפשתי לוושתי, ארוזה בשמלה מלכותית - שאריות ממלכ?ת-השבת מהשנה הקודמת - זנב חתול מהודק לישבני וקרן עשויה קרטון קשורה למצחי.  מרחתי אודם בגסות, צבעתי עפעפיי, והתאספתי עם שאר הנשים לשמיעת מגילה.  ניחוחה המתוק של הפודרה עולה באפי גם כיום, פודרה יוקרתית שסבתי תרמה למטרות אלו, יחד עם ריחם של הממתקים הרדיואקטיביים שפוזרו בחדר. 

 

שכנותיי התרכזו במגילותיהן, ואבי הסתלסל (עד כמה שניתן, באשכנזית) והתנגן, ממתין כמה שניות נוספות לאחר כל "המן", מאפשר לילדים להרעיש ולנשים לרקוע רגל.

 

איבדתי סבלנות לאחר מספר פסוקים.  מעולם לא הצלחתי להתרכז במגילה, לא בבית הכנסת, לא ביום כיפור, ולא בהרצאות סמינרים מרטיטות לב.  שנים רבות חייתי בתחושה שקיים בי דפקט כלשהו, או תסמונת אי-קשב קלה, או לכל הפחות חוסר כבוד ליהדות, מכיוון שבמקום לעקוב אחרי אבי גלשתי בדמיוני אל ארמון המלך, אל המשתה הערוך כידו הרחבה, לאורך אכסדראות ומסדרונות שיש, נתקלת בסריסים זריזים בטורבני-צבעונין ומכנסי משי רחבים, ונתקעתי בפרק א' במגילה: "ג??ם ו?ש??ת??י ה?מ??ל?כ??ה, ע?ש??ת?ה מ?ש??ת??ה נ?ש??ים", כמובן. 

 

גברים בסלון ההדור, נשים דחוסות בחדר האורחים

שבועות מספר לפני כן חגגנו שבע ברכות בביתנו; נהגנו לארח את תלמידי אבי הנשואים בשבוע כלולותיהם. את הגברים איכלסו בסלון ההדור, והנשים והילדים נדחסו לחדר האורחים בו ערכנו שולחן מתקפל. 

 

עד כה טוב ויפה, ברור היה לי שגם בשושן משלה ההפרדה, ולמשתה המלך אורגנה מקבילה חיוורת בהרמון.  אך באותו רגע נפלה עלי הארה, והבנתי שמדובר במקרה חדשני לחלוטין: קמה אישה אחת בעולם של שררה פטריכיאלית, והחליטה שאם להם יש חגיגה, אז גם לה ולחברותיה היה תהיה מסיבה!  המצב כלל אינו מובן מאליו.  הרי אם אבי יחגוג 'סיום' עם חבריו לרגל השלמת לימוד מסכת גמרא, מה לי לאירוע זה? זהו עניין גברי לחלוטין.  נכון, לפעמים גם נשים חרדיות עורמות פיצוחים על צלחות חד פעמיות ומציינות סיום לימוד הלכות לשון הרע, אך לא בתדירות ובהדרת-מלך שכזו.  

 

עיניה הבוערות של ושתי מלוות אותי

מיד לאחר מכן, ושתי מסרבת לבעלה.  את עוצמת המעשה ניתן להבין מתוך המקרא: המלך רואה בכך מרד במלכות, ותקדים אפשרי למרד נשים לאומי:  "ו?ה?י?ו?ם ה?ז??ה ת??אמ?ר?נ?ה ש??רו?ת פ??ר?ס-ו?מ?ד?י א?ש??ר ש??מ?עו? א?ת-ד??ב?ר ה?מ??ל?כ??ה, ל?כל ש??ר?י ה?מ??ל?ך?; ו?כ?ד?י ב??ז??יו?ן ו?ק?צ?ף".  דמיינתי את עצמי קמה בוקר אחד, ופשוט לובשת מכנסיים לבית הספר 'בית יעקב', בהפגנתיות שקטה ואמיצה. 

 

אני מניחה שהדמוניזציה של המעשה לא היתה מאחרת להופיע, והיו מכנים אותי 'מעורערת', 'מקולקלת', 'פרוצה', בדיוק כפי שחז"ל דאגו להשמיץ את ושתי, וספרו שפרחה על גופה צרעת והיא צ?מחה זנב, ושממילא היתה מרשעת וגרמה לבנות ישראל לשרתה ערומות בשבת.  האם כה מסובך להשלים עם העובדה שאישה אינה חייבת לפעול על פי צו בעלה/רבה/אלוהיה? שאם בא לה בוקר אחד להרים מסיבה, ללבוש מכנסיים, לשבת בקדמת האוטובוס או לפצוח בשיר, היא חייבת סקילה, או לכל הפחות תוכחה? 

 

סחבתי את סיפורה של ושתי כמה שנים, או בעצם - היא לוותה אותי, גבוהה וניצחת באלפי צעיפיה ועיניה הבוערות, ממתינה לרגע בו אתמצא במרחב הנשי, ואראה בנו נועזות, יחידות סגולה, מערערות-שלטון וחצופות לשון. 

 

לא עוד נשים כנועות, המכורות לגרסה אחת של ההיסטוריה, לא עוד נשים אבודות במערכת. בכל אישה קיימת ושתי זעירה, וכשאנו אומרות לא, היא חושפת שיניה בחיוך, בידיעה שברוב העולם (אבל עדיין לא בשושן), לא יהרגו אותנו על כך.