דיאן קיטון סבלה חמש שנים מבולימיה.  השחקנית המצליחה חושפת את הפרעת האכילה הקשה ממנה סבלה בספרה האוטוביוגרפי החדש Then Again שיוצא בימים אלה לאור.

עוד ב-onlife 

במשך שנים, מספרת קיטון בראיון לכבוד צאת הספר, בחרה לשמור את הסוד הזה, ולא גילתה לאיש שהלוק האלגנטי והדקיק שלה היה בחלק מהשנים תוצאה של התעללות גופנית בלתי נשלטת שלה בעצמה. בספרה החדש, וכשהיא כבר בגיל 65, החליטה לספר על ההתמודדות שלה עם סאגות של בולמוסי אכילה והקאה בשירותים.

בראיון מספרת קיטון כי כשהייתה בת 19 הציע לה במאי מברודווי תפקיד במחזמר שיער בתנאי שתוריד ממשקלה. קיטון שקלה אז רק 63 קילו, שהתפרשו על גובה של כמטר ושבעים ושלושה ס"מ, ובכל זאת, זה היה התנאי: "רק אם תרזי", אמר לה הבמאי, "תקבלי את התפקיד".

קיטון סיפרה שהופתעה מההערה אבל הסכימה, הורידה במשקל ולוהקה כמחליפה לתפקיד של שילה. כעת מתברר כי ההערה הפוגענית נטבעה בה עמוק, והביאה להפרעת אכילה עמוקה וארוכה יותר.

וודי אלן וקיטון ב"הרומן שלי עם אנני"

וודי אלן לא ידע כלום

אפילו לוודי אלן, מי שהיה בן זוגה למשך תקופה, לא סיפרה קיטון שהיא בולימית. זאת למרות שחלק מהתמודדות שלה עם ההפרעה אירעה בזמן שהשניים היו זוג. "אני לא חושבת שקראו לזה אז בולימיה", אמרה השחקנית בת ה-65 למגזין פיפל שבו פורסם הראיון. "זה היה פשוט מין טריק כזה שיכולת לעשות. זו בעיה נוראה. מכוערת ואיומה".

במילים אחרות: גם אם הייתה רוצה אז לספר לוודי, לא בטוח שהייתה מצליחה למצוא את המילים המתאימות במציאות של סוף שנות השישים-תחילת שנות השבעים. ההגדרות המדויקות יותר להפרעות האכילה הגיעו רק שנים מעטות לאחר מכן.

כנראה שזה מה שקורה כשבן הזוג, במקום להיות סלע איתן שאמור לעזור לך לראות גם את הצד הענייני של החיים, הוא יותר נוירוטי ממך. קיטון כנראה הרגישה יותר נוח לשפוך את מעיה באוזניים זרות, אך מקצועיות. בביוגרפיה מספרת קיטון שהצליחה לצאת מהבולימיה הודות לטיפול פסיכואנליטי אינטנסיבי. חוץ מזה, היא מסבירה, "יום אחד פשוט החלטתי לא לפתוח קופסה ענקית של גלידה".

ייתכן שוודי לא הבחין בהסתגרויות התכופות של קיטון בשירותים כי היה בעצמו נצור מאחורי דלת, כותב את התסריטים שלו? קיטון ווודי אלן היו זוג רק כשנה, אבל אחר כך הם נשארו בקשר קרוב והמשיכו לעשות סרטים ביחד במשך שנים, מבלי שוודי יודע מה עובר על קיטון.

בימינו, כשכל ההגדרות להפרעות אכילה נמצאות על השולחן, חשוב שהנשים הסובלות מכך ימצאו את האומץ לחבר מילה למילה ולשתף את הקרובים אליהן. חשוב לא פחות שהקרובים יידעו לקרוא סבטקסט ולזהות סימנים "מחשידים". הכל כדי לקצר למינימום את הסבל וכדי לא לעבור חמש שנים כמו שעברו על קיטון. כדי להשתחרר קודם על התנהגות טובה.