חורף של תרבות באילת
ארומה ספא – הסוד הכי שמור שאתם חייבים לדעת
לחלות בסרטן השד כשאת אם חד הורית
אימ אמא שלך
קלאסי ליום העצמאות: סלט חיטה צבעוני
העם בלי הגולן
בדרך לחופה עוצרים בדייט
כשגילו לי את הסרטן
רשת הצלה
עדות שמיעה
להפוך מציאות
שווארמה טבעונית: האופציה ההומנית ליום העצמאות
קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה
עוגת שמרים שושנים
עם סרטן השד נפרדתי מ-3 איברים שמאוד אהבתי
יפהפייה, בכל גיל
סליחה שאנסתי אותך

נבחרת און לייף: מסע נשי שכולו נטוורקינג ופאן אמיתי

אפרת אדמון
עורכת ראשית, onlife.
לשעבר עורכת בטלוויזיה בתכניות לונדון את קירשנבאום, אהרוני, אודטה, קפה טלעד, ערב חדש.
0
0
SHARES

40 נשים משפיעות, מנהלות, יזמיות, בעלות עסקים ומובילות דעה,נכנסו ביום חמישי עם אור ראשון ל-12 ג'יפים של סובארו מדגם XV, ויצאו לטיול ג'יפים שכולו כיף, התרגשות ונטוורקינג. היו מסקנות? כן. המון. פרויקט מיוחד של און לייף וסובארו

מתי בפעם האחרונה עצרת את המרוץ המטורף, את רצף הישיבות, הפגישות והמצגות הבלתי פוסק, הנחת את הסלולרי שלך בצד, בלי לבדוק כל 10 שניות את המייל, ובלי לענות כל 15 שניות על שאלה וקושיה אחרת מהמשרד?

 

את זה בדיוק שאלנו 40 נשים סופר-עסוקות, שמנהלות עשרות ומאות אנשים, שלא רואות אף אחד ממטר ורק רצות ורצות למטרה אחת. שאלנו אותן אם הן רוצות לעשות פאוזה – כדי לעבור חוויית אקסטרים, להגיע למקום שרובן מעולם לא היו ולא שמעו עליו, ובדרך – להכיר 40 נשים דומות, או שונות, ולבנות קבוצת נטוורקינג חכמה, יעילה ומשובחת מאין כמוה.

 

(נבחרת און לייף. צילום: בני גם זו לטובה)

 

כל ההתחלות קלות

בשעה 6:30 נשמעה שריקת הזינוק ו-12 ג'יפים סוברו XV זינקו לדרך. כפי שתראו בתמונות, בהתחלה זה עוד היה פשוט, 12 XV, כל אחד בצבע מדליק אחר, דוהרים להם על כביש ירושלים תל אביב. בדרך קיבלנו משימה: כל אחת מבנות הג'יפ צריכה ללמוד כמה שיותר פרטים ונתונים על אחת המשתתפות האחרות ברכב– כדי להציג אותה בפני כל הנבחרת בעת ההיכרות, תוך שעה וחצי.

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

 

אחר כך נכנסנו לשטח. למתעניינות והמתעניינים – נכנסנו דרך מישור אדומים בואכה נחל קידרון ועד למנזר מרסבא המדהים, שתיכף נגיע אליו (לא תיכף-תיכף, עוד שעתיים). לרובנו זו היתה הפעם הראשונה של נהיגה בשטח. לשמחתנו (ולמזלנו) ה-XV, הוא בדיוק הרכב שאת רוצה לנהיגה הן בעיר וגם בשטח. תכלס? הוא אפשר לנו לעשות את כל מה שעלה על רוחנו - לעלות על סלעים גדולים, לרדת לבורות, לחצות נהרות (נחל קטן זה היה, נכון), כאילו היינו אחרון נהגי ראלי פריז-דקאר. 

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

 

החברה הכי טובה שלי ברכב

כמאמר בדיחה פופולרית שאין לי מושג איך היא הולכת -  כמה זמן לוקח לאישה להפוך להיות החברה הכי טובה של אישה זרה שרק הרגע פגשה? אז זהו, שמסתבר שזה לוקח בדיוק 15 דקות. אחרי שעה של נסיעה עצרנו לפעילות ההיכרות הראשונה: גברים אולי לא יבינו את זה, אבל כמות המידע, הסיפורים, הרגשות ועומק ההיכרות שהצלחנו להגיע, כל אחת עם 2 הנשים הזרות-לה בג'יפ שלה, היתה פנומנלית. כל אחת מאתנו היתה יכולה לספר במשך 30 דקות על חברותיה לג'יפ, ואני מזכירה שנסענו בקושי שעתיים ביחד, כן?

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

(צילום: בני גם זו לטובה)

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

 
אז מה גילינו, בלי לחשוף שמות וסיפורים חשאיים? ש-50 אחוזים מאתנו חולות שליטה, ש-35 אחוזים מאתנו אמביציוזיות הרבה מעל הממוצע, ש-88 אחוזים מאתנו מספיקות ביום מה ש-3 גברים מספיקים בשבוע, שעם כל הטייטלים והתפקידים הבכירים והאחריות – מגיע גם לעתים חשש, וחוסר בטחון והרבה הרבה למידה בדרך. אה, וש-100 אחוזים מאתנו מאוד מבסוטיות מההחלטה הכי טובה שקיבלנו החודש: לצאת למסע הנשי הזה.

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

(צילום: בני גם זו לטובה)

קטן עלינו עליה עם סלעים

אבל לא רק דיברנו. הדרך הלכה והסתבכה, הסלעים גדלו, העליות התחילו להיות יותר ויותר תלולות, והמדבר הסתכל עלינו בחצי עין מפוהקת כאילו אמר לעצמו: "כזאת שיירה רועשת, מצחקקת ושועטת כבר מזמן לא ראיתי".  בניגוד להנחת היסוד, לא נשמעו לא צרחות, לא צעקות ואישה לא ברחה בפחד מהרכב לפני ירידות מסוכנות. הרכב עשה את זה כאילו מעצמו, בשקט ובבטחה - אנחנו פשוט כיוונו אותו בדרך הנכונה וידענו שנגיע לחוף מבטחים. אה, ואנחנו גם נוהגות מעולה. זה היה שילוב מנצח.

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

 

אחרי עוד שעה וחצי של תמרון וירטואוזי בשטח, כולל מעברי מים וירידות מסוכנות ביותר, נעצרנו – ומולנו נגלה המראה המרהיב, הקסום (והקצת לא ישראלי) של מנזר מרסבא. המנזר היווני-אורתודוכסי הזה קיים כבר למעלה מ-1500 שנה (פלוס מינוס, לא לתפוס אותנו במילה). הוא נבנה לאט לאט לאורך השנים, נבזז וגם נהרס כמה פעמים, בכל זאת, ארץ ישראל, אתם יודעים, היו פה לא מעט בלגאנים באלפיים השנים האחרונות. מסתבר שגם הסופר מרק טווין היה פה באמצע המאה ה-19. להבדיל מאתנו, הוא הורשה להיכנס. הכניסה לנשים אסורה, רק שתדעו. מצד שני – השמועות אומרות שהנזירים אוכלים רק פעם ביום, וזה בדרך כלל לחם עם מים או קפה. ואולי קצת ירקות. ואנחנו, עם כל הכבוד, קצת יותר רעבות מזה. אני מוכנה להמר שלחברי המנזר לא יוצא ביום יום לראות שיירת רכבי שטח שמורכבת מנשים נוהגות ונוסעות בלבד. כנראה שהיינו צריכות למצוא את הרכב הנכון בשבילנו. כמו עם בן זוג. בול.

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

 

 

את ארוחת הצהריים העברנו על ראש פסגה המשקיפה לירדן ולים המלח מצד מזרח, וממערבנו הציצו גגות וכיפות המסגדים של ירושלים המזרחית. הרוח נשבה קלות (שקר גס: היתה רוח מאוד חזקה שכל מזגן עירוני היה מקנא עד מוות), האוכל, פרי ידיה של רותי רוסו וצוותה, היה הרבה מעל למשובח, וההרגשה היתה כאילו אנחנו כבר שבוע ביחד. מינימום.

נחסוך לכם את סצנות הפרידה קורעות הלב, ורק נספר שכמות המיילים, הטלפונים, הווצאפים, הסלפיז והפגישות שנקבעו להמשך השבוע והחודש היתה עצומה. (תזכורת: להביא יותר כרטיסי ביקור בפעם הבאה).

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

(צילום: בני גם זו לטובה)

(צילום: בני גם זו לטובה)

 

מסקנות? קבלו:

1.    חובה לעצור אחת לחודש, או חודשיים, לקחת את עצמך ליום שכולו בשבילך. לא משנה מה זה  - עם אנשים אחרים, לבד, מה שתחליטי. אחרי יום כזה את חוזרת עם כמויות אנרגיות, עם רעיונות חדשים ועם אוויר לנשימה. שזה בדיוק מה שאת צריכה.

2.    לפנייך, מאחורייך ומצדדייך עובדות וחיות נשים כמוך בדיוק. שרוצות, ומשיגות, ונלחמות, ולפעמים נכשלות, וחולמות ומגשימות ונהנות ולפעמים מאוד עצבניות.

3.    אותן נשים יכולות להיות העזרה, הכיוון או הרעיונות הכי טובים שאת יכולה למצוא. אז תמצאי אותן, הן שם.

4.    מי שאמר לכן שנשים לא נוהגות טוב – חי בסרט קשה. בפעם הבאה שינסו לצחקק איתכן בנוגע לנשים+נהיגה, תשלחו אותם אלינו. 

5. כשאתן כבר מחליטות לצאת לשטח, דאגו שיהיה לכם רכב טוב, נוח, מפנק שלא מפחד מכלום, ואספקה גדולה של נשנושים. כי דבר אחד חשוב למדנו: בשטח, כמה שיותר אבק, בלגאן ועליות - יותר טוב.

 

(צילום: בני גם זו לטובה)

 

לאלבום תמונות המלא בפיסבוק

הכי מחופשות באתר