מדי שנה, 30-40 אלף ישראלים יוצאים לטייל בעולם, 70% מהם בגילאי 20-24. "הטיול הגדול" הפך לחלק טריוויאלי ממסלול "ההתבגרות" הקונבנציונלי בישראל המתחיל עם סיום התיכון, טומן בחובו את השירות הצבאי, העבודה לקראת הטיול והטיול עצמו ומסתיים עם סיום הלימודים האקדמאים ויציאה לחיים הבוגרים.

ישראלים המטיילים בצמדים, קבוצות וחבורות שמתאגדות בספונטניות אימצו לעצמם שגרת טיול, מסלולים קבועים ואתרי "חובה" ושמים דגש גדול על ההווי החברתי והמשפחתיות הישראלית גם בחו"ל. מנגד, אחוז קטן מהתרמילאים מחליטים לצאת לבדם לחוות את העולם הגדול, כשאחוז מזערי מהקבוצה הזו הינן נשים הבוחרות להתגבר על הסטיגמה המאיימת ולטייל לבדן.

תרמילאיות היוצאות לטיול בגפן חוות את אותם הקשיים והפחדים העומדים בפני תרמילאים גברים, המתרכזים בעיקר סביב חששות משוד ותקיפה, כשאליהם נוספות סכנות הנוגעות רק אליהן מעצם היותן נשים. בעידן בו הליכה בחושך ברחובות תל אביב מעוררת במרבית הבחורות תחושת סכנה ואי נוחות, במדינות העולם השלישי אליהן לרוב מגיעות המטיילות המצב מסובך עוד יותר. אחרי גלי דיווחים מחרידים על מקרי אונס אכזריים של תיירות ומקומיות בארצות המזרח, על אישה הבוחרת לטייל לבדה לנקוט באמצעי זהירות המשתלבים אל שגרת חייה במהלך הטיול. בעוד מטיילים יכולים לעלות על אוטובוס או רכבת בהחלטה ספונטנית, מטיילות לרוב ימנעו להשתמש באמצעי תחבורה בלילה, ישתדלו לא להימצא ברחובות אחרי החשכה, יחשבו פעמיים לפני שיכנסו לרחובות מסוימים  וימנעו מחוויות אנתרופולוגיות מסוימות מחשש לסכנה.

יוספה (25), סטודנטית מירושלים, ארזה תרמיל ויצאה לבדה למסע בעולם פעמיים. "זאת חוויה שאי אפשר להשוות לטיול בחבורה או בצמד. זה מסע, התמודדות, גילוי וחוויה של הועלם לבדך. אנשים תמיד בשוק ש"שרדתי" לבדי בדרום אמריקה".

את התשוקה שלה לחוות את העולם לבדה גילתה יוספה בטיול הראשון, טיול התנדבותי בדרום אפריקה. "לפני שטסתי לזימבבואה כתבתי בהרבה פורומים של מטיילים, שאלתי שאלות וביקשתי הדרכה. בכולם נתקלתי ב"ירידות" והערות על למה שאני ארצה לטוס לבד ושבטח אני טסה מחוסר ברירה כי אין לי עם מי. למען האמת, בטיול הראשון זו באמת היתה הסיבה. טסתי להתנדב בשמורה של חיות בר דרך עמותה שההתנדבות אצלם עולה סכום לא קטן של כסף שמיועד לתרומות. ניסיתי לשכנע חברים שיטוסו איתי אבל הטיול עלה לי קרוב לעשרים אלף שקלים וארך כחודש וחצי בזמן שכל החברים שלי טיילו בסכום כזה זמן כפול. בסופו של דבר הגעתי להתנדבות לבד, הכרתי המון אנשים וצדדים חדשים בעצמי, מה שהצית אצלי את התשוקה לחסוך לטיול "אמיתי" וארוך, אליו גם אצא לבדי".

ואיך היו התגובות מסביב?

"קשות. אמא שלי עד היום מאשימה אותי שגזלתי שנה מחייה על כל חודש בו הייתי בחו"ל. בהתחלה שני ההורים שלי סירבו בתוקף, אבל אחרי שישבתי איתם שעות על המסלול והבטחתי ליצור קשר כל יומיים כל עוד זה אפשרי הם קצת נרגעו. לא היו להם הרבה ברירות".

פחדת לפני הטיסה?

"מאוד, אבל הייתי צריכה להפגין חזות אמיצה בשביל ההורים שלי. יום לפני הטיסה הייתי מבועתת – חבר סיפר לי על בחור ישראלי שטייל לבד והפך לאגדה אחרי שיצא לטרק ביער לבד ופומה סקרנית בדקה את האוהל שלו מקרוב ונרדמה בצמוד אליו. אני זוכרת שניסיתי לדמיין את עצמי בסיטואציה כזו וכמעט מתתי מפחד. לעלות למטוס היה כמו לקפוץ לצניחה חופשית – את כבר שם, לא תקפצי? לא הרשיתי לעצמי לתת לפחד לשתק אותי".

יוספה טיילה בדרום אמריקה קרוב לשבעה חודשים. על הקשיים שבדרך היא התגברה בדרכים יצירתיות. "הצבתי לעצמי כללי זהירות מאוד נוקשים ולא התפתיתי לשבור אותם. את צריכה כל הזמן להזכיר לעצמך שהחיים שלך, תרתי משמע, מונחים בידיים שלך עכשיו. עשיתי את "הגל העולה", שזה מסלול מדרום לצפון שכל הישראלים עושים, שסביר להניח שהייתי סוטה ממנו אם הייתי מטיילת בזוג או בקבוצה אבל הסיכוי הגבוה להתחבר ולטייל עם ישראלים היה כמו מעטפת ביטחון שם. יש כל כך הרבה ישראלים שזה כמו גלגל הצלה – חלקים ארוכים מהטיול לא הייתי לבדי בכלל. כשעליתי על אוטובוס או מונית שירות רעועה בדרכי למקומות חדשים הייתי צריכה לשבת ולחשב, כמו ג'י פי אס אנושי, כדי לוודא שאני אגיע תמיד למקומות ולתחנות כמה שיותר מרכזיות ובשעות היום אם אפשר. מבחינת ציוד לקחתי כמה שפחות ונפטרתי מרוב הדברים שלי בדרך. כשאת סוחבת את כל חייך על הגב פתאום החזקת יותר תחתונים מימות השבוע היא מותרות".

והכללים עבדו? הרגשת בטוחה?

"לא משנה כמה כללים תציבי, יש סבירות גבוהה שתמצאי את עצמך בסיטואציות לא נעימות שתצטרכי למצוא דרך להתמודד איתן. גם בטיול הזה התנדבתי בשמורה שכדי להגיע אליה הייתי צריכה לנסוע בטרנזיט מתפרק ולרדת בעיירה קטנה שאין בה פחות או יותר כלום תיירותי מלבד ההתנדבות, ודווקא ביום ההוא כשהגעתי לכפר בלילה למרות "החוקים", טעיתי במקום. הייתי צריכה לדפוק על דלתות ולבקש מהתושבים עזרה ומקום ללון בו. הבוליביאנים התנהגו בצורה האופיינית להם, לטשו בי מבטים, בקושי ענו ולא ששו לעזור. בסופו של דבר משפחה עם יחידת דיור השכירה לי אותה ללילה וברחתי משם בבוקר, אבל זה היה לא נעים בכלל".

 חוויית הטיול הגדול לבד היתה מה שציפית לו?

"כן, בהחלט ואפילו מעבר למה שציפיתי. בחודש הראשון הייתי בהלם ועם הזמן התחלתי להרגיש "בבית", שזה מוזר כשאת כל הזמן בתנועה. אני חושבת שפשוט התרגלתי לרעיון שאני חיה את החלום שלי. תחושת החופש היא מטורפת, חזקה וממכרת. נפגשתי עם עצמי איפשהו בדרך, שזה בדיוק מה שרציתי שיקרה. את עם עצמך כשקר או חם לך, כשאת חולה, כשהנופים מרהיבים, כשאת חווה אנשים חדשים ופתאום הם הופכים למשפחה זמנית. היו לי רגעי שבירה והתגברתי עליהם לבד. הטיול הזה טומן בחובו את רגעי הגאווה הגדולים של חיי – גברתי על פחד, על סטריאוטיפים מקבוצות של ישראליות שחששו לגורלי כ"עלמה במצוקה" בעולם הגדול ועל הדאגה של ההורים ולמרות הכל הגשמתי את החלום שלי".

איזו עצה תתני למי ששוקלת לצאת לטיול לבדה?

"תעשי את זה נכון. תבררי היטב לפני שאת יוצאת לעיר מסויימת אם היא נחשבת לבטוחה, אל תתבאסי להתעכב יום או יומיים כדי לתפוס טיסה שדרכה תגיעי למעוז חפצך באור ולא בחושך, אל תקחי סיכונים מיותרים וכן, למרות המיזנתרופיה והרצון לחוות טיול אקסקלוסיבי לבדך, התחברות עם ישראלים בפרט ותרמילאים אחרים בכלל תעזור לך למצוא אומץ וכח להמשיך ברגעי משבר".

בניגוד ליוספה, חופית (28)  לא בחרה לטייל בגפה. "אני זוכרת טוב מאוד את הרגע הראשון בו התעמתתי עם העובדה שאני מטיילת לבד, או כמו שהתייחסתי לזה באותה תקופה – התקופה בה נשארתי לבד בעולם. הייתי בעיצומה של נסיעת אוטובוס של המון שעות רצופות בהודו. סליחה על הבוטות אבל היה לי קלקול קיבה, שזה פחות או יותר מצב נתון בכל רגע במדינה הזו, והייתי חייבת לשלשל. התפתלתי מכאבים וידעתי שנותרו קרוב לשש שעות נסיעה. מה שעושים במצב הזה, שזה מה שעשיתי כשטיילתי עם החבר, זה להתחנן מהנהג לעצור את האוטובוס, לצאת אל הלילה ולקוות לטוב. כשיש איתך מישהו, הוא שם כדי לוודא שהנהג לא נוסע, אבל כשאת לבד? את יכולה רק להחזיק אצבעות. קרוב לשלוש שעות נקרעתי בין הכאבים לבין הפחד. כבר אחרי שעה ביקשתי מהנהג לעצור ואחרי שכנועים הוא הסכים. כשהדלת נפתחה באמצע כביש פתוח אל השממה לא העזתי לרדת. מוזר לדבר על זה עכשיו, סיטואציה שהכי רחוקה מלשבת בבית קפה באמצע תל אביב. אני ובעלי בדיוק החלטנו להיכנס להריון ואני יכולה להעיד בפה מלא שזו היתה החלטה קלילה כמו לבחור צבע של כפכפים לעומת הבחירה לצאת מהאוטובוס באותו הלילה. בפעם השנייה כבר לא היתה לי ברירה. כשסיימתי וראיתי שהאוטובוס עוד שם בכיתי מרוב הקלה".

חופית, כמו רבים וטובים, מצאה את עצמה מטיילת בגפה באופן לא צפוי, אחרי חיכוכים עם בן זוגה שהובילו לפיצול. "הייתי כל כך תמימה שלא העליתי על דעתי שמשהו כזה יקרה. יצאתי לטיול עם החבר שלי דאז. הכרנו בצבא וכשהשתחררנו החלטנו לטייל ביחד כי לא רצינו להיפרד לכמה חודשים. אחרי שלושה שבועות בהודו הקשר פחות או יותר עלה על שרטון והתפצלנו. הוא המשיך לפיליפינים ואני, מרוב פחד, נשארתי בהוסטל במנאלי קרוב לשבועיים כדי לעשות הערכת מצב. שקלתי לחזור לישראל, הייתי במצב נפשי מעורער בגלל הפרידה הפתאומית והעובדה שאני כל כך רחוקה מהבית לבדי, אבל שוודית חמודה שהכרתי שם סיפרה לי על הטיול שלה וכמה החוויה עוצמתית כשמטיילים לבד ונתנה לי דחיפה להישאר. גם לא רציתי לוותר ולחזור אחרי שחסכתי לטיול הזה כמה חודשים וציפיתי לו מאז שהתגייסתי".

ובאמת טיילת לבדך כמה חודשים?

"כן ולא. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שמטיילים באמת לבדם לגמרי, גם אלו שיוצאים לחו"ל במטרה הזאת ובטח שלא בחורות. הייתי לבד בנסיעות בין עירוניות בעיקר ובכל מקום שהגעתי אליו בימים הראשונים, עד שהתחברתי לקבוצה מסוימת, מה שניסיתי לעשות בעיקר מטעמי ביטחון. אז לא היתה מודעות כמו שיש בשנה האחרונה למה שהולך בהודו מבחינת הטרדות מיניות – בערים הגדולות יש תפיסה מאוד לא מכבדת של נשים ומרחב פרטי. ההודים בוהים בך ברחוב, מנסים להתקרב ולשלוח ידיים. בנסיעה בניו דלהי ירדתי מהאוטובוס הרבה אחרי התחנה כי פחדתי שבחור שבהה בי כל הנסיעה ירד איתי, אז חיכיתי שהוא ירד לפניי. זאת השוואה מוזרה אבל המדינות שרוב הישראלים נוסעים אליהן לטיולים הן מדינות עולם שלישי שאפשר בקלות להשוות בין טיול בהן לטיול בדרום תל אביב. בחורות בקושי מרגישות בנוח להסתובב שם לבד ביום אז בלילה אין בכלל על מה לדבר".

בסופו של דבר, נהנית מהטיול? היית ממליצה לנשים לצאת לבדן כתרמילאיות?

"באוניברסיטה למדתי סוציולוגיה ואני זוכרת שבאחד מהקורסים במגדר סיפרתי למרצה שלי על הטיול ושההתמודדויות שלי בו היו שוות לדעתי לתואר שלם וקורס העצמה נשית. נשארתי בהודו חמישה חודשים, ארבעה מהם לבד. אני לא יכולה לומר שנהניתי, לא הייתי הטייפקאסט של הישראלים חסרי הדאגות שמעשנים בהוסטלים יומם וליל ונודדים בחמולות, אבל כן עברתי שם מסע משמעותי מבחינתי שלא הייתי מוותרת עליו בדיעבד. נלחמתי על להישאר ולחוות את הודו היפהפייה עליה חלמתי שנים. למרות זאת, אני לא ממליצה לאף אחת לצאת לטיול לבדה להודו, פשוט בגלל המצב. זו מציאות קשה להכניס את עצמך אליה, במציאות שלך שם את לא רק צריכה לדאוג שלא ישדדו אותך, שלא תשאירי שום דבר מאחור ולנסות לנווט ולהסתדר עם פערי התרבות, את גם צריכה לדאוג להיות "מוגנת" 24/7 מאיום ממשי של אונס והטרדות מיניות".

מה היית מייעצת למי שכמוך וכמו רבות אחרות מוצאת את עצמה לבדה בטיול באופן לא מתוכנן?

"לנשום ולזכור שחוויות טובות נבנות גם מסיטואציות קשות ומאתגרות. ההתמודדות עם הבלתי צפוי וההתגברות על המכשול והפחד יכולים להפוך לדבר הכי טוב שתקחו אתכן מהטיול".