תערוכה: אמנות לכל פועלת – "זיכרון ועיר"

יערה רוזנבליט היא אמנית צעירה שהתחילה לפני כשלוש שנים בפרויקט שנקרא 'אמנות לכל פועלת', המגדיר מחדש את המושג 'אמנות נגישה'. הפרויקט מורכב מערבי פתיחה חגיגיים, בהם היא מציגה את האמנות שלה בחוץ ולמעשה גם משאירה אותה שם אחר כך - "לטובת הרחוב", לדבריה.

 

את ערב הפתיחה הראשון של "אמנות לכל פועלת", שהיה לפני שלוש שנים, פספסתי. בשעה שבע וחצי בבוקר רצתי מהבית לסמטה הקטנטנה בה נערכה הפתיחה וראיתי קסם. הרצפה הייתה מלאה בלבבות אדומים שנזלו מהקירות, ציורים ממוסגרים השתלבו בקירות הסמטה ובחלק מהמקומות נשארו רק ריבועים עליהם הייתה תמונה ששייכת עכשיו למישהי אחרת.

 

הפרויקט הנוכחי מגיע אחרי עבודה של שנה ונקרא "זיכרון ועיר". את ההשראה קיבלה יערה מספרו של איטאלו קאלווינו "הערים הסמויות מעין", שמספר על נכדו של ג'ינג'ס חאן, מנהיגה של האימפריה המונגולית אשר פוגש את מרקו פולו. פולו מספר לחאן על האימפריה שלו עצמו, מפרט לו את היסטוריית הכיבוש שלו ואת זיכרונותיו מהערים שראה בדרך, כשלכל עיר שם של אישה אחרת. שמות הפרקים בספר חוזרים על עצמם ורבים מהם נקראים "ערים וזיכרון".

 

יערה אומרת ש"'זיכרון ועיר" חותר תחת ההיסטוריה הגברית. גברים הם אלו שטיילו בין הערים, גילו וכבשו אותן. בתערוכה זו אלו הם חלומותיהן של נשים, "אך הן אינן חולמות את הערים דרך ההיסטוריה, אלא בדרך הזיכרון", היא מסבירה. בתערוכה הזאת יערה לוקחת את המושג של זיכרון למקום אישי ונשי. כמו בשאר התערוכות, האמנות תישאר אחרי אירוע הפתיחה ברחוב ועבור הרחוב.

 

שישי (4.7), 22:30. ברחוב העמל, תל אביב. כניסה חופשית

 

סרט: תרשום, אני ערבי

ככל שקראתי יותר ראיונות עם מחמוד דרוויש, ככה התחלתי להבין את השירים שלו אחרת. בזמן שהוא כתב את רובם על אמו, הם הובנו כשירים לאמא המולדת. כשהוא כתב אותן למאהבת שלו, גם אז האהבה התפרשה כאהבה לפלסטין. אני מניחה שככה זה עם יצירות אמנות - ברגע שאת/ה משחרר/ת אותן לעולם, נולדת האפשרות לפרש, לנכס ולהבין אותה בדרכים שונות. זה מה שגורם לנו להתחבר לשירים הגדולים ביותר ולאמנות המפורסמת ביותר. לרוב פרשנות האמן לא משנה, אלא מה שאנחנו רואות בה.

 

אבתסאם מראענה-מנוחין יצרה את הסרט, ביימה, צילמה וערכה את התחקיר, וכך הרכיבה את הפרשנות שלה לסיפור המרתק של דרוויש. הסרט לוקח אותנו דרך האהבות שלו, שנחשפות על ידי מכתבי אהבה סודיים, יחסים אינטימיים וחומרי ארכיון שנראים לראשונה. הסרט חושף את מי שבחייו ובמותו כונה 'המשורר הפלסטיני הלאומי' ושימש פה עבור דורות של ערבים-פלסטינים, החל מיחסיו עם אשתו הפלסטינית שהתקשתה לחיות תחת העין הציבורית ועד לאהובתו היהודית-ישראלית, שהחליטה ללכת בדרך בה חונכה ולהתגייס לצה"ל ולהיפרד מדרוויש.

 

הסרט מציג בסינמטק תל אביב, במהלך חודש יולי

לרכישת כרטיסים

 

 

ספר: תימהון רדיקלי – שיעורים פוליטיים מאת אולאמפ דה גוז'

אנחנו מקדישות שנים ללמוד היסטוריה שמורכבת כולה מגברים - גברים כתבו אותה וגברים

מככבים בה. מעטות הנשים אשר זוכות לעטר את ספרי ההיסטוריה ומעטות עוד יותר הן אלו שזוכות להיכנס לתוך תוכניות משרד החינוך ולשיעורי ההשכלה הגבוהה. בעיניי, אין חשוב יותר מלדעת את ההיסטוריה שלנו, את הנשים שלהן אנחנו חבות את החופש לו אנחנו זוכות (באיזו מידה אנחנו חופשיות ומהי כברת הדרך שעוד על החברה לעשות, זה כבר משהו אחר). פרויקטים רבים מנסים להעלות למודעות את Her-story כקונטרה לHIS-story שכולנו למדנו. פרויקטים כמו "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" וכמו "היא-סטוריה" נועדו כדי להעביר הלאה את הסיפור והתרומה של הנשים שנשכחו, או מעולם לא נזכרו.

 

אולימפ דה גוז', שחיה בצרפת במאה ה-18, היא אחת מהאחראיות על המציאות שלנו כנשים. היא נולדה להורים עניים וחסרי השכלה וחותנה עם גבר עשיר ומבוגר. כשהוא נפטר, היא התחילה לכתוב מניפסטים פוליטיים רדיקליים לתקופה ולארגן נשים לפעולות משותפות. החברה הצרפתית, שדרשה שוויון וקיבלה זכויות לאזרחיה - אבל רק אם הם גברים, קיבלה אותה בבוז והיא הוצאה להורג על רקע ההתבטאויות שלה ועל "חריגה ממקומה הנאות כאישה".

 

הספר מתמקד בהגות הפוליטית של דה גוז', שגם במרחק מאות השנים עדיין רלוונטית. "הצהרת זכויות האישה", המפורסם בכתביה, הדהד שנים ארוכות אחרי מותה אצל פילוסופים פוליטיים, הוגי דעות ובעיקר אצל דורות של נשים שדרשו שוויון זכויות ולקחו אותו. לפני מותה היא קיוותה ש"יום אחד, אולי, יצטטו את נבואותיי". היום הזה הגיע.

 

מאת ד"ר נורית עילם, הוצאת רסלינג

 

 

 

מחול: לונדון מחכה לך

אני מקווה שבוגרות חוגי הבלט לא יסקלו אותי, אבל בעיניי המחול המודרני הוא כמו האחות הבועטת יותר של הבלט הקלאסי. בעזרת תוכנית ה-BIARTS, המשותפת למשרד החוץ, משרד התרבות והספורט בישראל ולמועצה הבריטית, יצרו עמותת הכוריאוגרפים הישראלית והמרכז The place הלונדוני (בין המרכזים המובילים בעולם למחול מודרני) פרויקט משותף. הכוריאוגרפיים הישראליים מאיה לוי ועידן כהן עבדו יחד עם כוריאוגרפים מהעולם וביחד יצרו מופע הבנוי ממספר קטעים עבור להקת Edge, שהינה להקת הבוגרים של "The Place". המופע ירוץ ברחבי העולם וכעת הם מגיעים לישראל.

 

12 הרקדנים והרקדניות של הלהקה יציגו אוסף עבודות שהן דרמטיות וגם קומיות, רגישות ותזזיתיות, בשפה תנועתית חדשה. את היצירות תלווה מוזיקה אלקטרונית מיוחדת שתשלב בתוכה אופרה. בתום ההופעה יתקיים רב שיח עם מנהלי המרכז הלונדוני ועם הכוריאוגרפים הישראליים על הסוגיות שעולות מיצירת קו-פרודקציות והתרומה שלהן לאמנות.

 

רביעי וחמישי (2-3.7), 21:00, מחסן 2, במה למחול במל יפו. להזמנת כרטיסים: 03-9021563. מחיר: 75 שקל לכרטיס ולרשומים לתוכנית המסלולים של ישראכרט זוג כרטיסים במאה שקל.

https://www1.isracard.co.il/sig2678

 

_______

 

קניות: שוק האקססוריז

הדבר הכי הטוב באקססוריז זה שלא משנה אם את הטיפוס של הלבוש הסולידי ביותר או המופרע ביותר, אם את ביום שבו את לא מסתדרת עם הגוף שלך או דווקא מחפשת משהו שימשוך תשומת לב – הם תמיד יתאימו. אולי בגלל זה זוכה שוק האקססוריז לכזו הצלחה (זו תהיה הפעם ה-17 שהוא מתקיים).

 

גם הפעם יעניק השוק את האפשרות לרכוש אביזרים שסביר להניח שלא תראי על מחצית מנשות ישראל (ע"ע ההיצע בזארה ובקאסטרו). בשוק יש פריטים ששונים מהנוף המקומי והמוכר, לצד בגדי ים א-לה וינטג', תיקים ותכשיטים שימכרו בלעדית ביריד ועוד תופינים. כל אלו יוצעו בהנחות אטרקטיביות וכן מכירת עודפים, מה שיכול להשקיט את המצפון שלכן ושלי.

 

המיקום השנה יהיה צונן ואקסקלוסיבי (מבלי להעליב את בית ציוני אמריקה, שם התקיים היריד עד עכשיו), בדמות אולם סמולראש שבאוניברסיטת תל אביב. 65 משתתפות ומשתתפים יציגו בו את מרכולתם, רובן מעצבות מקומיות היוצרות את הפריטים בעבודת יד. בינתיים, עד שיפתח השוק, אתן יכולות להיכנס ולרייר על הקטלוג המושקע, שמפרט על הרקע של כל אחת מהיוצרות ונותן טעימה מהקולקציות. אין ספק שמדובר בדרך מצוינת לעשות ווינדאו שופינג בלי לצאת מהמזגן.

 

חמישי (3.7), 22:00-18:00; שישי (4.7), 18:00-10:00; שבת (5.7) 22:00-10:00.

אולם סמולרש, אוניברסיטת תל אביב. כניסה: 10 שקל.

לקטלוג המציגים והמציגות: http://www.xsrz.com/