״חלמתי ש'משכית' תיוולד מחדש"
הלקוחה הראשונה שלי
נוסעות בזמן

אני עושה את מה שאני אוהבת, לא את מה שמקובל

דנה אוברזון
אדריכלית ומעצבת של האלפיון העליון
0
0
SHARES

אני נוסעת אחורה בזמן, לבסיס חיל הים ובדרך מבינה משהו על עצמי: אני מאד פמיניסטית בעשייה שלי. אני מאמינה שאם את שווה ומסוגלת - תעשי את זה. כיום אני גרושה, מגדלת ומכלכלת שלושה ילדים, קריירה ועובדים. אני לא מרגישה צורך להרים דגל על זה, אלא רק ללמד את הילדים שאם את שווה, את יכולה לעשות את כל הבחירות שלך כשווה. נוסעות בזמן - פרוייקט מיוחד של און לייף ולקסוס

אם הייתי נשאלת מהי המנטרה שמנחה אותי במהלך חיי, הייתי אומרת שאם יש לך חיבור עם מישהו, ואת מרגישה במקום הנכון, אז צריך ללכת על זה בכל הכוח, גם אם הבחירה הזו תגרום לך להתמודד עם מאבקים קשים וזה אומר שישימו לך רגליים.

 

עוד באון לייף:

 

אני נוהגת עכשיו במכונית מפוארת, שגורמת לי להרגיש כאילו אני שטה בתוך אנייה גדולה ובטוחה, בדרכי לבסיס ההדרכה של חיל הים בעכו. אותו מקום שהציב לי אתגר כל כך משמעותי וגדול, בו הפכתי את ההלכה הזו למעשה והיא זו שנתנה את הטון גם להמשך הדרך וגרמה לי שוב ושוב לשחק במגרשים שלא יועדו לי לכאורה; הדרך שבה הפכתי לאדריכלית, הגעתי לעצב מלונות ומשרדים בארץ ובחו"ל, בניני יוקרה מא' ועד תו, ווילות שמתפרשות על מאות מטרים. 

 

אני שטה עם המכונית וחוזרת לשירות הצבאי שלי - בחיל הים (צילום: דנה אוברזון)

 

- פרסומי -

יוקרתית, קומפקטית, היברידית הראשונה בעולם

דנה אוברזון נהגה על לקסוס CT - מכונית היוקרה הקומפקטית-היברידית הראשונה בעולם: מצוידת במערכת היברידית המשלבת בין מנוע בנזין למנוע חשמלי המעניקים חוויית נהיגה דינמית בשילוב נתוני תצרוכת דלק ורמת זיהום אוויר חסרי תקדים.

 

השילוב המושלם בין עיצוב מתוחכם לטכנולוגיה מתקדמת

 


 

 

מה שקיבלתי בצבא בזכות - הגברים קיבלו בחסד

שאלתי את עצמי למה בחרתי לנסוע דווקא לפה. מאז שהייתי ילדה קטנה אהבתי לשוט. גם כשהייתי בתיכון, השיט הווה חלק מרכזי מחיי כיוון שהייתי במגמת ימאות ברמת השרון. כשהגעתי לגיל הצבא, החלו ניסיונות לשלב בנות בחיל. הציעו לי יחד עם עוד מספר מועט של בנות להשתלב בקורס חובלים על מנת שבהמשך נהיה מפקדות בחובלים ומפקדות בקורס של שיט בעכו. בשום שלב לא עמדתי על ההר ואמרתי לעצמי 'אני הולכת לעשות ציונות או להיות פמיניסטית', אלא פשוט בחירה של לקחת את האתגר הזה על עצמי, משהו שנראה לי טבעי. בתור בתו של המעצב גדעון אוברזון שהיה בעברו רקדן בלט, כל החיים למדו אותי לעשות את הדברים שאת אוהבת ורוצה, ולא את הדברים שמקובל. 

 

היינו בקורס שלוש בנות (עד היום אחת מהן היא חברתי הטובה ביותר) בין שלוש מאות בנים. פשוט זה בטח לא היה, מהמון סיבות – מפקד הסדרה לא הבין למה באנו ובאופן כללי סבל מקשיי עיכול קשים של הרעיון. לא התאמנו לו בנוף והוא דאג להערים עלי ועל חברותי קשיים; "את לא יכולה להרים מנועים" הוא אמר, ואני עניתי, "אני דווקא כן יכולה". הקושי הפיזי והדרישות הפגישו אותי עם סיטואציות מורכבות: להיות במים בחמש בבוקר בשיא הקור, לשוט עם עוד ששה חיילים בסירת גומי בלב ים שעות על גבי שעות עם כל המשתמע מכך; היינו צריכות להיות הרבה יותר טובות מהקצינים ששרתו לצדנו, ומה שהם קבלו בזכות - אנחנו קבלנו בחסד.

 

היינו חייבות להיות הרבה יותר טובות מהקצינים ששירתו לצדנו. אוברזון בתקופת הצבא

 

היום אף אחד לא יגיד לקצינה: ״מותק בואי אני אסיע אותך״

כיון שהייתי מאד צעירה, לא הבנתי את גודל ההתמודדות תוך כדי אלא בעיקר בדיעבד. כשהפכנו למפקדות של גוררות (ספינת סיוע לכלים גדולים בחיל הים), זה תפקיד מאד אחראי, והיינו צריכות ללכת אליהן, היה עלינו לעבור את כל הרציף כיווון שהן ממוקמות בסופו. הליכה של כמה דקות טובות כשאת חולפת במהלכן על פני ספינות שמאוכלסות בחיילים, שלכל אחד מהם יש מה להגיד (או לשרוק) לכיוונך. היינו אומרות 'יאללה יאללה, בואי נעשה את זה מהר', אבל חברה שלי היתה אומרת "שום דבר, אנחנו לא רצות, אנחנו הולכות לאט".

 

בימינו יש כבר הרבה נשים בבה"ד, ואם קצינה תלך לאורך הרציף אף אחד לא יגיד לה "מותק בואי אני אסיע אותך", אלא יקראו לה "המפקדת", וזה ניצחון קטן. לפני כמה זמן יצא לי להיות בביקור, ונוכחתי לראות סיטואציה שלא הייתה קיימת בקורס הראשון ששלב נשים -  מפקדות מדריכות נשים אחרות. כשאני מספרת על זה לבנות שלי זה לא נשמע להן משהו מוזר או מיוחד, הן שואלות אותי אם זה כמו "הבנות של קרקל". באמת, עברו כמה שנים מאז הטייסת הראשונה והנווטת הראשונה. אני מרגישה שהדלת נפתחה – לא שהיא קלה או פתוחה לרווחה, אבל היא פתוחה. למרות הכול, ייקח עוד לא מעט שנים עד היום שנוכל להיות ובאמת להרגיש שוות כאישה בין הרבה גברים, עמדה שחוזרת על עצמה בחיי.

 

אדריכלית בעולם של גברים

כארכיטקטית אני מגיעה לאתרי בניה, ולא בדיוק נתקלת בריח של בושם. אני צריכה להתנהל בעולם שברובו מאד גברי מול ארכיטקטים, יזמים, פועלים, מנהלי פרויקטים ואנשי מקצוע. כשהייתי בתאילנד, במסגרת פרוייקט שעשיתי, נוכחתי לדעת ששם התפסניות (עובדות בברזל) הן רק נשים, וזה המקום היחיד בעולם שהוא ככה. זה אומר שאין דבר שהוא "טבעי" או "מולד", אלא מה שמכוונים אותנו אליו. 

 

חוזרת לרגע שבו התחלתי לנצח במגרשים שלא יועדו לי. אוברזון בדרך לבסיס חיל הים

 

כל פרוייקט מוליד חוויה אחרת

אני מאד אוהבת את המקצוע שלי. לא הייתי מוכנה להחליף אותו במשהו אחר. אני אוהבת את כל אחד משלבי העבודה באופן נפרד. חשוב לי שמי שייקח אותנו יעשה את זה בגלל העיצוב, כי זה מה שאני רוצה ויודעת לעשות. כל פרוייקט הוא עולם שלם בפני עצמו, הוא דיאלוג שבטא את החיבור ביננו לבין הלקוח, יש הרבה דיאלוגים והרבה קשיים, היופי מתחיל שמתגברים עליהם.

 

אני מתחברת ואוהבת את כל הפרוייקטים שלי, אך יש כאלה שאני אוהבת במיוחד. עבדנו על פרוייקט שדרש שיפוץ מאוד מאסיבי, זה היה בית מאוד מפורט. הבית כלל בריכה, מבנה לבריכה, היינו צריכים לקנות את כל הריהוט והאמנות, המון גאדג׳טים וחשמל חכם, באופן כללי זה היה בית מאוד חכם מבחינת האבזור. הלקוח נתן לנו להתבטא וקיבלנו חופש מוחלט, מה שהוביל לשיתוף פעולה מלא ומאוד נעים.

 

כשמקבלים חופש עבודה מוחלט - התוצאות בהתאם (צילום: דנה אוברזון אדריכלים)

 

יש לי קושי עם פמיניסטיות וורבלית, אני לא מרגישה צורך לדבר את זה, אבל אני מאד פמיניסטית, בעיקר בעשייה שלי. אני מאמינה שאם את שווה ומסוגלת - תעשי את זה. אני גרושה, מגדלת ומכלכלת שלושה ילדים, קריירה ועובדים. אז אני לא חושבת שאחרי זה צריך לדבר הרבה ואני לא מרגישה צורך להרים דגל על זה, אלא רק ללמד את הילדות שלי וגם הילד שאם את שווה את יכולה לעשות את כל הבחירות שלך כשווה; את יכולה להחליט ללכת או להחליט להישאר - זו ההחלטה שלך.

 

אני שמחה שבחרתי לקחת את האתגר הזה אז, ושבחרתי להישאר. הנסיעה הזו לשם, דווקא עכשיו, נראית לי כאילו לקוחה מחיים אחרים, אך גם מזכירה לי עד כמה זו הייתה יריית פתיחה לדרך שתתגלה כייחודית לי. 

6 הקינוחים הכי מושחתים שחייבים לטעום בחו"ל

בלי מזומן: הדרך הכי חכמה להשתמש בכסף בחו"ל