לכל אחד יש את הסיבות האישיות שלו להגיע להפגנה ביום שבת הקרוב. שכר דירה גבוה, חינוך גרוע, תחבורה ציבורית איטית ויקרה, אי-יכולת לראות עתיד נורמלי. כל הסיבות הללו הן לגיטימיות וחשובות. אני מזדהה עם כולן, אבל הפוסט הזה לא יוקדש להן. הפוסט הזה יוקדש לאלו שלא יגיעו להפגנה ביום שבת הקרוב.

 

עכשיו ב-Onlife:

 

במשך שנה וחצי עבדתי בלילות ובערבים במתחם הבורסה. הייתי רואה אותן עומדות ברחובות, מחכות. לפעמים לבד, לפעמים עם מישהי נוספת. נדיר שהיו מדברות זו עם זו. מדי פעם היה עוצר רכב. חלופת מילים מהירה והיא בפנים. הפעם הבאה שאראה אותה תהיה כשאצפה מגג הבניין בו עבדתי ברכב העומד בחנייה.

 

כעבור כשנה המשטרה התחילה לעשות פסבדו-מבצעים, והן נעלמו מהרחובות ועברו למרתפי בניינים. כבר כתבתי על  התנהלות המשטרה בנושא הזה.  מהן לאף אחד לא היה באמת אכפת. רק שלא נראה את זה מול העיניים שלנו. בפעם האחרונה שבדקתי, הן עדיין שם.

 

בחצי השנה האחרונה אני מתנדבת בדירת חירום המיועדת לנשים במעגל הזנות של עמותת סלעי"ת. לדירה מגיעות הנשים שנתונות במצב הגרוע ביותר. הומלסיות ונרקומניות קשות. עובדות בשביל 20 שקלים ללקוח. לפעמים גם את זה הן לא מקבלות, כי במקום שהלקוח ישלם בסוף הוא מחליט להחטיף להן מכות רצח ולקנות מנת שווארמה בכסף שחסך. אתם יודעים, מסיכוני המקצוע. "ככה זה", אמרה לי ש' לפני מספר שבועות, לאחר שנדקרה, "אנחנו מקולקלות".

 

דירת החירום אינה מיועדת לשיקום. אינשאללה שהיא תסייע לחלק מהנשים הללו להשתקם, ולקומץ היא כבר סייעה, אבל היא מיועדת, בגדול, לשמש כמקום שאפשר להתקלח בו, כאלטרנטיבה לשינה על מדרגות התחנה המרכזית, כמקום בו אפשר לקבל שלוש ארוחות ביום ומזרקים נקיים וקונדומים. כן, גם מזרקים וקונדומים. להתעלם מכך שהן זונות ונרקומניות לא הולך להפוך אותן לזבניות נקיות מסמים, אלא רק להגדיל את הסיכון שלהן לחטוף מחלות מין, זיהומים שונים ומשונים, או איידס. פרויקטים אחרים של סלעי"ת מציעים תוכניות שיקום, אבל אליהם האישה צריכה לבוא נקייה.

ילדות של אף אחד

רוב הנשים בדירת החירום הן בגילאי ה-40 לחייהן, אבל כמה מהנשים צעירות. בגילי, לפעמים אפילו פחות. הצעירה ביותר שפגשתי הייתה בת 19. הן תמיד אלו שמעוררות את תסביך המושיע, זה שחשוב כל כך שלא יהיה כשאת עובדת עם בני-אדם. הן עדיין צעירות, חיוכן עדיין מלא שיניים – ואת משתגעת. רוצה רק לקחת את הבחורה הזו אליך, למצוא לה עבודה ודירה וחיים טובים. את נזכרת אחר כך שזה לא כל כך פשוט. למעשה, זה ממש מסובך.

 

חלק מהמטופלות בתוכנית השיקומית של העמותה הן בדיוק הקלישאה על זנות. נשים שעובדות בדירות דיסקרטיות ומנהלות חיים כפולים. רובן אינן נרקומניות, ומשתכרות יפה. תכופות הן מנהלות חיי משפחה, לפעמים אפילו יש להן בן זוג. אלו לא יודעים על "בחירת הקריירה" שלהן. או לפחות משתדלים לא לדעת. מה רע להן? הן בסך הכל מרוויחות הרבה, יכולות לקנות בגדי מעצבים ונעליים יקרות, לאכול במסעדות טובות. הכל בסדר. לא?

 

אז לא.

99.9% מהנשים המטופלות על ידי העמותה, על הפרויקטים השונים שבה, סבלו מהתעללות מינית קשה ומתמשכת עוד לפני שהיו בנות 12. לרוב הן יתחילו את חייהן כזונות כבר בגיל 14-15, כשיפגשו סרסור-בן זוג. בהתחלה רובן לא יבינו שהן זונות. הן פשוט ינסו לרצות את בן הזוג שלהן, כי סופסוף יש מישהו שדואג להן. יעני, חוץ מזה שהוא דורש מהן לשכב עם גברים זרים.

 

והממשלה? טוב תודה, ומה שלומכם?

עד שהוקמה עמותת סלעי"ת, לפני פחות משלוש שנים, לא הייתה שום תוכנית או סיוע ממשלתי אמיתי לזונות. ישנם כמה פרויקטים לדרי-רחוב, אבל הקריטריונים שצריך לעמוד בהם גבוהים, ומספר המיטות מצומצם מאוד. לא הייתה שום תוכנית ליציאה ממעגל הזנות. נכון לרגע כתיבת המילים האלו, אין שום תוכנית לזונות ממין זכר, אבל לזה עוד נגיע בפוסט אחר.

 

עמותת סלעי"ת הוקמה בסיוע ממשלתי. אתם יודעים איך זה עובד. חבר/ת כנסת עם אג'נדה חברתית מעלה את זה, דנים בנושא במשך שנים, מחליטים שכן, ממציאים תקציב, האוצר מקטין אותו בחצי, מעבירים למשרד הרווחה, משרד הרווחה מוריד את החצי לרבע – ומעמיד את הנושא למכרז. שזו תהיה אחריות של עמותה חיצונית, לא שלנו. מספיק שאנחנו משלמים על החרא הזה.

 

יש לנושא הפרטת העמותות שני היבטים. הפרקטי והרעיוני. נתחיל בשטחי. הוא גורם לכך שהעמותה תיאלץ לחסוך במה שאפשר, החל מסוכר ובנייר טואלט וכלה בכוח אדם. הרעיוני, ובכן, הוא אומר שמדינת ישראל בעצם לא לוקחת שום אחריות על אזרחיה הנמצאים במצוקה (גם לא על אלו שאינם במצוקה, אבל את זה אתם כבר יודעים). היא מוכנה לשלם, אבל שהעבודה בשטח תהיה כבר בעייה של מישהו אחר.

 

במקרה, עובדות בעמותה נשים נפלאות, שעושות עבודה מעולה, בהתחשב באילוצים, אבל גם אם הן היו עושות עבודה מסריחה אף אחד לא היה יודע. למה? כי הקשר של משרד הרווחה מתמצה בתקצוב העמותה – וביקורים מתוכננים מדי פעם. אתם יודעים, אין זמן. לאנשים יש בית שהם צריכים להיות בו בשעה 13:00, עם כל הכבוד.

 

זונות זה לא סקסי

סלעי"ת, בניגוד לעמותות אחרות, לא מקבלת כמעט תרומות מאנשים פרטיים, כי זונות זה לא סקסי. ילדים זה סקסי, קשישים מזכירים לנו את סבא. אבל זונות? שימצאו עבודה אחרת. יאללה יאללה. זו רעה חולה אחרת, אבל העניין הוא שבעולם צודק אף עמותה לא הייתה נאלצת להסתמך על תרומות מגופים או מאנשים פרטיים, פשוט כי משרד הרווחה היה דואג לזה. אף עמותה לא הייתה צריכה להפוך לזונה בעצמה, ולארגן ערבי גאלה או קמפיינים, בשביל להוכיח שהיא זו שראויה, יותר מכל האחרות, להקים בניין על שם שרי אריסון.

 

אנחנו צריכים ללכת ולהפגין ביום שבת גם בשביל הנשים הללו, שלא יכולות להפגין בשביל עצמן. אלמלא נדאג לשכבות המוחלשות, אנחנו לא ראויים להיקרא "חברה". אנחנו פשוט אוסף של פרטים.

לבלוג של גל חן - תחפושת מבריקה