שלשום (ה- 1.11.11) פרסם משרד הבריאות תקנות המסדירות את התשלום בעבור "תרומת" ביציות. על פי התקנות, יינתן לנשים ה"תורמות" את ביציותיהן לנשים אחרות תשלום בסך 10,000 שקלים כפיצוי על "תרומתן".

 

 

עוד ב – Onlife:

 

משרד הבריאות הסביר שבגלל שהוצאת הביציות היא פרוצדורה רפואית פולשנית בעלת סיכונים, ולאור העובדה כי ההליך הרפואי נמשך לאורך זמן, תפוצה ה"תורמת" בתשלום כספי. התשלום, כאמור, נועד עבור הוצאות נסיעה ועבור אובדן ימי עבודה, אי נוחות ועוד.

 

הגדרת התשלום על מתן הביציות כפיצוי, הוא בעצם ניסיון להלבין, הלכה למעשה, הליך של  מכירת ביציות. השימוש במילה "תרומה" מנסה גם לעקוף את המציאות העגומה בהרובן המכריע של נשים המבקשות "לתרום" את ביציותיהן עושות זאת מתוך צורך כלכלי. מכאן קצרה הדרך לאפשרות של ניצול מצוקה בקרב אותן נשים, ופגיעה בזכויותיהן הכלכליות בריאותיות והמשפטיות.

 

רבים לא מודעים לקושי ולמורכבות שבהליך שאיבת הביציות לצורך "תרומה". זהו הליך בלתי נעים ומסוכן. הוא כרוך בהתערבות הורמונאלית אינטנסיבית בפעילות גופה של האישה התורמת, אשר משבשת את המחזור הטבעי של גופה וכופה על שחלותיה להבשיל ולבייץ בחודש אחד כמות ביציות גדולה מהרגיל.

 

הטיפול ההורמונלי מלווה גם בתופעות לוואי שונות כמו כאבים, התנפחות ושינויי מצב רוח, ובסיכונים לבעיות בתפקוד הכליות, גירוי יתר שחלתי, הגברת הסיכוי לסרטן ועוד. לאחר הבשלת הביציות מתבצעת פעולת השאיבה הנעשית בהרדמה והמהווה פעולה חודרנית על כל הסיכונים המשתמעים מכך.

 

המחוקק, כמו מכוני פריון פרטיים, וכמו סוכני פריון שמתווכים בין מכירה וקנייה של ביציות מחוץ לישראל, מגדיר את הפרוצדורה כ"תרומת" ביציות ואת הנשים המוכרות את ביציותיהן כ"תורמות". בפועל המדובר הוא בביציות שהופכות למוצר, לסחורה.

 

כלומר, למרות המילים שהמחוקק בחר לעטוף בהן את ההליך, נראה כי כל הצדדים מתייחסים אל העברת הביציות כאל עסקה כלכלית. מדוע מוגדר ההליך כתרומה בשעה שלמעשה מתבצעת פה מכירה?

 

יש דברים שאסור למכור

מבחינה מוסרית, 'תרומה' נחשבת כמעשה מוסרי מאין כמוהו, מעשה של נתינה טהורה ללא גמול. זאת לעומת המעמד המוסרי של מכירה שהינו מורכב יותר. ישנם דברים שנחשב לא מוסרי למכור או לקנות, כמו לדוגמא- מין, עבדות, סמים או איברים.

 

הגדרת מכירת הביציות כתרומה נותנת לגיטימציה חברתית - ציבורית לשוק מכירת הביציות ושיווקו. מכירת הביציות נושאת בחובה רווחים אפשריים עבור ה"תורמת", וקיים חשש מתשלום 'גבוה מדי' שנתפס כלא לגיטימי.

 

הפיצוי הכספי שנקבע בועדת הבריאות בכנסת ביקש להפוך את "תרומת" הביציות ללגיטימית. בהקשר זה, השימוש במונח 'תרומת ביציות' מציג את העברת הביציות כמעשה שהוא תמיד מוסרי, בניגוד למכירה שמעלה שאלות מוסריות קשות.

 

קשה לדעת מה היו השיקולים שהנחו את המחוקק בקביעת התשלום לסכום של 10,000 שקלים ולא אחר, כיצד קובעים מהו הסכום שממנו והלאה זוהי עיסקה כלכלית ולא תרומה? סחר ולא תרומה?

 

מטבע עובר לסוחר
 

במקום שחוק רגיש כזה יהיה תוצר של דיון ציבורי לגבי הנורמות החברתיות ביחס למכירה או תרומה של איברי גוף, בפועל התוצאה היא הפוכה. מצד אחד, משרד הבריאות מכשיר הליך מכירה של ביציות, ומצד שני משאיר עמימות גדולה לגבי מעמדה של ה"תורמת" וזכויותיה. התוצאה הקשה היא מתן רוח גבית לתעשייה הפריון שגורפת רווחים עצומים תוך ניצול רצונם של נשים וגברים להביא ילד, וצרכים כלכליים של נשים מעוטות יכולת.

 

סימני שאלה מוסריים נוספים עולם מהעובדה שה"פיצוי" לנשים ה"תורמות" יינתן רק על שאיבת הביציות. כלומר, רק אם ההליך הסתיים בשאיבת הביציות מגופה של האשה, היא תוכל לקבל את סכום הפיצוי. כך, למרות איבוד ימי עבודה, נסיעות ואי הנוחות הכרוכה בהליך ההורמונאלי, אם בסופו אין תפוקה – ה"תורמת" איננה זכאית לפיצוי.

 

ההבחנה הקרה הזאת הפכה מיד את מושגי הפיצוי למושגים כלכליים של העברת סחורה, כמטבע העובר לסוחר. נראה אם כן, כי השימוש במושג מכירת/קנית ביציות  מתאים יותר מהמושג "תרומה" זאת לאור העובדה שהתשלום הכספי מהווה חלק מהותי מהתהליך.

 

וכמובן, השאלה שמרחפת מעל כל התהליך היא האם ובאלו תנאים מכירת ביציות עומדת בקריטריונים אתיים ומוסריים.

 

בכל דיון מסוג זה חשוב לציין ולזכור כי ביציות הן חלק מגוף, חלק מאשה, עם אינטרסים, רגשות, שאיפות והיסטוריה כלכלית ופוליטית. כבר היום ההיגיון של "שוק חופשי" מוחל על חלקים נרחבים מחיינו, ומביא לפערים הולכים וגדלים בין אנשים ובין האפשרויות הפתוחות בפניהם. החלת הגיון מסחרי על חלקי גוף רק תגביר את הניצול הגדול שקיים ממילא.