כמעט בכל בוקר, כשאני מגיעה לאוטו שלי, אני מוצאת עליו איזשהו פלייר או כרטיס ביקור. לפעמים מדובר באיזו פיצרייה חדשה בשכונה, אבל ברוב המקרים מדובר בפרסומים של מה שנקרא "מכוני בריאות". ואם נהיה כנים לרגע, כולנו הרי יודעים איזה טיפול מקבלים במכון "ברדלס" האקזוטי. איש מאיתנו לא חושב ללכת לשם כדי לקבל דיקור סיני מקצועי.

 

עוד ב - Onlife:

 

תופעת הפליירים על האוטו מקוממת תמיד, ממגוון סיבות. אבל מעבר לעובדה שזו תופעה מאד לא ידידותית לסביבה, ומעבר לטרחה ולעובדה שהאוטו שלי הוא לא פח זבל ואני לא מקבלת משכורת ממחלקת התברואה של העירייה, יש כאן בעיה חמורה הרבה יותר - הפליירים האלה מפרסמים מכירת נשים לזנות באין מפריע, בלי בושה ובלי פחד.

 

כרטיס ביקור שמוכר שירותי זנות

 

וזה לא נגמר רק בכרטיסי ביקור על חלון האוטו. אתרי "קניית כלות" מאוקראינה משגשגים ממש כמו אתרים המיועדים לקניית כל חפץ אחר, ואין להם שום צורך להתחבא. אולי בקרוב נמצא קטגוריית "נשים" באי-ביי.

 

כמעט בכל פיצוציה אפשר למצוא מגזינים דוגמת "בננה" ו"סקסימו לימון", שמחולקים לקהל הלקוחות באופן גלוי לחלוטין. למי שטרם הבחין בהם (ולא בגלל שהם מוסתרים), מדובר בהכלאה בין מגזין פורנוגרפי ל"דפי זהב" של בתי בושת. ואנחנו? דורכים על הכרטיסים האלה ברחוב, מבלי להבחין. מבלי לתת את הדעת מה עומד מאחוריהם, משל היו עוד הזמנה להופעה או מיצג תרבותי.

 

למה, בעצם, זה אפשרי, כשזה נוגע לזנות? למה, למשל, סוחר סמים לא יכול לפתוח מכון של "צמחי מרפא" ולפרסם את עצמו באותה הדרך? תארו לכם שאתם מוצאים על הרכב שלכם פלייר שקורא "בואו להזריק איתנו בפינסקר 4", או כרטיס ביקור עם תמונות ילדים קטנים שמבטיח שהם "מחכים רק לכם, בקרליבך 8". אני מניחה שהיינו כולנו מזדעזעים עד עמקי נשמתנו.

וגם בתחנות אוטובוס 

 

משום מה, כשזה נוגע לניצול של נשים, אנחנו כמעט ולא מבחינים בזה. מקסימום, מתייחסים לזה כאל מטרד סביבתי, לכלוך ברחוב, כמו כל מודעה אחרת. אחד מוכר דירה, אחר מוכר אישה, מה ההבדל.

פושע מעיז לפרסם את עצמו בלי פחד, להציג לראווה את פשעיו, עם כתובת ומספר טלפון, רק אם אין עליו שום איום ממשי. ובכל הנוגע לזנות - אין כזה איום.

 

נושא הזנות לא ממש עומד בראש סדר העדיפויות של המשטרה, או של אף אחת מרשויות החוק. וכאן מגיע החלק שלנו. משום שזה תפקידנו, כאזרחים, להעלות על סדר היום הציבורי את המצוקות שלנו, את המפגעים בחברה, את הדברים שלא נסכים לסבול. את הדברים בהם אנחנו דורשים טיפול. אבל זה? זה לא מפריע לנו בכלל. בעיקר כי אנחנו פשוט לא רואים את זה.

 

והשאלה היא למה. למה אנחנו כמעט ולא מבחינים בזה? האם זה משום שגיליון "בננה" מונח מתחת לגיליון אחר, שגם על השער שלו מתנוססת תמונה של דוגמנית מעורטלת? מי בכלל מבחין בהבדל? האם הצלחנו למחוק לגמרי מהתודעה שלנו שמאחורי כל כרטיס ביקור או פלייר כזה עומדות עשרות נשים שמוכות, מעונות, מנוצלות ונאנסות דרך קבע? 

 

ממשיכים למכור לעצמנו את השקר 

זונות הן האוכלוסייה הכי שקופה בחברה. ממש כמו כרטיסי הביקור האלה, עליהם אנחנו דורכים בלא משים ברחוב, או מעיפים אותם מהשמשה הקדמית לפח הזבל הקרוב.

 

בשביל להשקיט את המצפון שלנו, אנחנו ממשיכים למכור לעצמנו את השקר הרגיל, שזנות היא "המקצוע העתיק בעולם", מבלי לתת את הדעת על העובדה שלא ממש מדובר במקצוע. אנחנו מדחיקים שמאחורי כל כרטיס ביקור או פלייר מסתתר ניצול אכזרי של נערות, נערים ונשים, שכמעט כולם עברו התעללות מינית עוד בטרם הגיעו לגיל 12.

 

חלקנו מתרצים את זה לעצמנו בכך שאם לא יהיו זונות, גברים יאנסו ילדות. כי הלוא גברים הם לא יצורים תבוניים שמסוגלים לשלוט ביצר שלהם (יש כאלה שאם רק תפתחי את הפה לשיר הם כבר יאבדו שליטה לגמרי), ומישהי הרי צריכה לשלם את המחיר.

 

ללכת לזונה זה בונדינג גברי

 

ותמיד מישהו מספר לעצמו את הסיפור המופלא על הסטודנטית שבחרה לממן כך את לימודיה. איפה היא, אותה סטודנטית אגדית? מישהו פגש אותה פעם? מישהו עזר לה לכתוב את הסמינריון האחרון וראה אותה עוזבת בחיוך את "המקצוע העתיק" ובוחרת קריירה אחרת באיזה משרד עורכי דין מפואר?

 

בסופו של דבר, התעשייה הזאת לא ממש נתפסת כפשע. לפעמים היא אפילו אקט של בונדינג גברי. ובכל זאת אני רוצה להאמין שכל גבר שהולך לזונה יודע, עמוק בלבו, שהוא בעצם לוקח חלק באונס הקבוצתי הגדול בעולם.

 

עד שנת 2010 המחוקק נקט בגישה מאוד עמומה ביחס לפרסום של בתי בושת ושירותי זנות, כשלנגד עיניו עמדה רק הפגיעה האפשרית ברגשות הציבור, ולא, חלילה, התופעה עצמה והפגיעה ברגשותיהן ובגופן של אלפי נשים. החוק בעצם אמר יאללה, תפרסמו, למה לא. רק בשקט, בעמוד האחורי, בשוליים. לא מול הפרצוף שלנו, שלא נדע. שנוכל להעלים עין ולישון בשקט.

 

בשנת 2010 הניחה יו"ר הועדה למאבק בסחר בנשים, ח"כ אורית זוארץ ("קדימה"), את הדברים על השולחן, כשהזכירה שמדובר בחלק מתעשיית המין, והעבירה את חוק איסור פרסום מודעות המציעות שירותי זנות. נכון להיום, החוק דווקא מחמיר בענישה.

 

כמה חבל שמפיצי הפליירים ועיתונים רבים, ביניהם מקומונים של העיתונים הגדולים, לא מודעים או לא מתייחסים לחוק החדש. אולי הגיע הזמן שנעדכן אותם, נחליט אנחנו להתעקש על מיגור התופעה ונתלונן על מודעות כאלה?

 

אני די בטוחה שמי שמסתכל לרגע על הרכב שלי, יכול להניח שאין לי עניין בכרטיסים האלה. די במדבקה של מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית שמודבקת לי על השמשה האחורית בשביל להבין. אבל ממחר בבוקר אני תולה שלט על האוטו: "ברכב זה נוהגת אישה שלא מעוניינת במידע על בתי זונות".

 

ומי שרוצה ללמוד עוד על הנושא, מוזמן להיכנס לאתר של מכון "תודעה" למאבק בתופעת הזנות.