השנה הייתה 2008. עמדתי מול המראה ושפשפתי את העיניים. לא משנה כמה חזק מצמצתי, עצמתי ופקחתי את העיניים מחדש, הבחורה השמנה שהביטה אליי חזרה לא נעלמה.

 

 

עוד ב- Onlife:

 

הייתי לבושה בג'ינס סקיני שקניתי כמה שנים קודם לכן בניו יורק. הוא היה במידה 4 אמריקאית. מידה 36, הגביע הקדוש של כל מי שאי פעם חלמה להיות רזה. והוא היה גדול עליי. כשהרמתי את החולצה (מידה סמול), יכולתי לראות את הצלעות שלי מציצות מתחת לעור. עצמות הבריח היו בולטות כל כך, שאפשר היה לחשוב שהן ישרטו את כל מי שיתקרב אליהן.

 

פעם, בביקיני. רואים עצמות, אבל אני עדיין רואה שומנים

 

אבל לא ראיתי את כל זה. ראיתי רק את הבטן שנותרה, שריד אחרון מימים אחרים - פיסת עור תלויה רפויה, ולא עזרו כל כפיפות הבטן שבעולם. היא הייתה קטנה כל כך. מבחינתי, היא הייתה צמיג אימתני שמסרב להיעלם.

 

כל מי שהיה סביבי אז נהג לומר לי, "חגית, את כל כך רזה. את לא אוכלת?". ואני הייתי מגלגלת עיניים וממלמלת "על מה אתם מדברים? תראו איזו שמנה אני". זו לא הייתה קריאה לתשומת לב, ניסיון נואש לסחוט עוד כמה מחמאות. באמת האמנתי שאני עדיין שמנה. הזרועות שלי נראו לי עצומות, הבטן רופסת ודוחה. חשבתי שאני שק אנושי של עור ושומן.

 

עייפה מהרעב התמידי

כמה חודשים אחר כך כבר חזרתי לאכול פחמימות. לכולם סיפרתי שאחרי ארבע שנים שבהן שקלתי את האוכל שלי והתקיימתי בעיקר מסלטי ענק וטונה במים, החלטתי לחזור לשפיות. האמת היא שפשוט הייתי עייפה מהרעב התמידי.

 

אני זוכרת שנהגתי לעמוד בתור לסופר, ליד מגשים מהבילים של קרואסונים שהרגע יצאו מהתנור, והריר נזל לי מהפה. חשבתי על אוכל כל הזמן, בעיקר על האוכל שנאסר עליי. לחם, פסטה, שוקולד, גלידה. כל החברים האהובים שלי שעליהם ויתרתי במשך ארבע שנים, בשביל הרגע ההוא שבו אעמוד מול המראה בג'ינס קטנטן. לא לקחתי בחשבון שלמרות הסגפנות שגזרתי על עצמי, הבחורה הרזה שכולם ראו כשהביטו בי, תמשיך לשחק איתי מחבואים.

 

אני, אייל ודיאט קולה בכוס חד פעמית

 

את השנתיים וחצי הבאות ביליתי בגיהינום פרטי שכלל ימים שלמים של הרעבה, בולמוסים בלתי נשלטים, עלייה תמידית במשקל, פרידות מכאיבות מהבגדים הקטנים לטובת מידות שרק הלכו וגדלו. לשק האבנים שסחבתי על הגב הצטרפה כעת הבושה - הבושה שבהפרעת האכילה שלי, שבעצם מעולם לא עזבה אותי, הבושה בידיעה שכולם רואים כמה השמנתי ולא אומרים מלה. והייתה גם איזו בהלה, מהמחשבה שאני חוזרת להיות מי שהייתי - הילדה השמנה ההיא, שרציתי כל כך להיפטר ממנה.

ואז הופיעו הגעגועים לימי הרזון. מבטי הערגה בערימת הג'ינסים והשמלות במידה 34-36, ששכבו דוממים בארון ונראו כמו נירוונה רחוקה שנגזלה ממני. לא עבר יום שבו לא חשבתי עליה, על הבחורה הרזה שהייתי עד לא מזמן. וכל זיכרון שלה, כל תמונה ישנה, כל שיחה עם מישהו שהכיר אותי אז, עוררה איזה כאב עמוק בבטן. תחושת שנאה צורבת. שנאתי את עצמי שחזרתי להיות שמנה, שנתתי לרזה שהייתי לחמוק לי מבין האצבעות.

 

לופ אינסופי של דיאטות ושנאה עצמית

כל ניסיון להשלים עם המציאות החדשה, עם הידיעה שאני כבר לא רזה, הסתכם בבכי. בלופ חדש של דיאטה רצחנית, נטולת פחמימות, שהובילה חזרה לדיכאון. רציתי לחזור אל הרזה ההיא בכל מחיר ולא הצלחתי. כמו סיוט בלתי נגמר שבו אני רצה לעברה ועם כל צעד, היא רק נעשית רחוקה יותר.

הפסקתי לצאת לדייטים. הפסקתי ללכת לים. הפסקתי להצטלם. החיים שלי הפכו ללופ אינסופי של דיאטות, מחשבות על דיאטות, שנאה עצמית ותחושת בושה יוקדת. אם נתקלתי ברחוב במישהו מהעבר, שהכיר אותי ב"ימי הרזון", הייתי חוצה את הכביש. נמנעתי מאירועים חברתיים ככל שיכולתי. כשהזמינו אותי להתארח בטלוויזיה, במסגרת העבודה שלי, סירבתי בעקשנות.

הפסקתי לחיות, כי חשבתי שלא מגיע לי יותר.

שכחתי שגם לפני כן, כשעוד הייתי רזה, לא ממש חייתי.

התעלמתי מהעובדה ששום דבר לא באמת השתנה סביבי. החברים שלי המשיכו לאהוב אותי. בעבודה המשכתי להצליח. היחידה שראתה בעצמה כישלון עלוב, הייתה אני.

 

 

אחרי שעליתי כמה וכמה ק"ג, משתמשת בכלב להסתיר את הבטן

 

המחיר היה גבוה מדי

לפני כמה שבועות, על הספה של הפסיכולוגית המדהימה שלי, מצאתי את עצמי נסחפת שוב על גלי הנוסטלגיה. מתגעגעת לרזה שהייתי, כואבת מתחושת כישלון. ואז היא הסתכלה עליי ואמרה: "חגית, את מודעת לעובדה שרוב חייך לא היית רזה?".

 

"מה זאת אומרת?", שאלתי אותה, למרות שהבנתי בדיוק למה היא מתכוונת."זאת אומרת שהיית רזה במשך ארבע שנים, אבל ב-23 השנים שקדמו לכך, היית כמו שאת היום. והארבע שנים האלה, הן לא באמת היו שלך - היית רזה כי הרעבת את עצמך ונמנעת מהמון סוגים של מאכלים. זה לא היה שלך ועמוק בפנים גם ידעת שזה יילקח ממך ברגע שתחזרי לאכול. המחיר היה גבוה מדי".

אני לא יכולה להגיד ששמעתי את המלאכים שרים באותו הרגע. קצת קיוויתי שאופרה ווינפרי תיכנס לחדר ותחבק אותי. אבל כן שמעתי איזה אסימון מצלצל. מה שהיא אמרה היה כל כך מדויק - הרזה הזו שהייתי, היא אף פעם לא באמת הייתה שלי. היא הייתה דמות שבאה לבקר על זמן שאול. אני האמיתית היא לא רזה. אבל היא גם לא מורעבת, מדוכאת ומנותקת מהמציאות.

תמיד הייתי שמנה. מלאה. איך שלא תרצו לקרוא לזה. רוב חיי. אז למה בדיוק אני מתגעגעת? לצל חולף בחייאני לא אומרת שזו גזירת גורל, להיות שמנה. לפעמים זה פשוט עניין של הרגלי חיים לא נכונים. מחסור בפעילות גופנית, אכילה לא מסודרת. ברוב המקרים מעורבים בזה לא מעט אלמנטים נפשיים. והכל פתיר וניתן לתיקון.

 

היום. פחמימות, ציצים ואושר

 

אבל עד שאהיה שוב רזה, או לפחות פחות שמנה, אני נפרדת מהרזה הגרומה, החיוורת והמורעבת שהייתי ושולחת אותה לדרכה נטולת הפחמימות. אני בוחרת לקבל, סוף כל סוף, אחרי כמעט שלוש שנים, את המציאות החדשה-ישנה שלי. את מידה 42. את הבטן, הזרועות והירכיים. את התפריט המאוזן והבריא. את שמחת החיים וההומור. את הידיעה שאני לא פחות מוצלחת עם עוד כמה ק"ג. ולנסות לאהוב אותי.

אני מי שאני, תמיד הייתי. תמיד אהיה.

 

לבלוג של חגית - קופסאות קימורים(curve your enthusiasm)