טוב, אני אעשה את זה למרות שאני מתה מפחד מבריגדות רפאלי שיבואו לנקום בי. אני אעשה את זה למרות שציפי לוין באה לי בסיוטים. ועם חוק של 300 אלף בלי הוכחת נזק במשפטי דיבה, לכתוב משהו כנגד מישהו באינטרנט בימים אלו, זה אולי הסיכון הכי גדול שאני יכולה לקחת מיד אחרי קפיצת באנג'י מצוק בנגב בלי חבל, אבל אני אעשה את זה – כי זו האמת. אני אכתוב טור נגד בר רפאלי, כי היא הביאה לי את הסעיף.

 

עוד ב – Onlife:

 

כל עוד בר רפאלי הייתה דוגמנית עירום-למחצה במגזינים סקסיסטיים וחצי ארוטיים, אבל סתמה את הפה ולא התנהגה כיורשת הלגיטימית של עדה יונת, ישבתי בשקט, אבל ברגע שהיא פתחה טוויטר והתחילה לחלוק את הגיגיה עם העולם, ובכן, התחלתי לחוש צורך עז להגיב.

 

השיא, היה כמובן בתקרית שהתרחשה אתמול, עת רפאלי, אשת הגות ובתו הרוחנית של השופט אגרנט בפסק דין "קול העם", הביעה התנגדות לחוק הדיבה החדש, אבל סייגה את דבריה ב"אבל חוץ מרכילות, פליז".

 

ד"ש לליאונרדו דיקפריו

טוב, נעזוב את זה שרפאלי בעד חופש ביטוי עד שהוא נוגע לתחת האישי שלה, מאוד דמוקרטי מצידה, כמעט כמו בלוב. אבל מה שבאמת מעניין הוא מה שקרה כשריקי כהן התעמתה איתה בטוויטר וענתה לה "ממה את עשית קריירה אם לא מרכילות, צבועה". רפאלי לא היססה וירתה בחזרה "מעבודה קשה, טיפשה".

 

אני לא מערערת על כך שבר רפאלי עובדת קשה. היא בוודאי עובדת מאד קשה. ריקי אף היא צודקת, במובן שללא רומנים עם, איך נאמר, גורמים ידועים בהוליווד, ספק אם בר הייתה מגיעה למעמדה הנוכחי.

 

אני גם לא ממש יודעת מהן יכולותיה האינטלקטואליות של בר, שמזכות אותה במעמד לקרוא למישהי אחרת "טיפשה". עילעלתי קצת בטוויטר של האחרונה ונתקלתי שם בחידושים לשוניים כגון "נכחתי לגלות" (במקום: נוכחתי לגלות), אז סביר להניח שוויסלבה שימבורסקה היא לא.

 

איפה העבודה הקשה?

אבל זו לא השאלה פה, בעצם. כי, כאמור, בר עובדת קשה, אבל האם העבודה הקשה הזו היא משהו שצריך להתגאות בו?

 

מאז תחילת הקריירה שלה בר רפאלי לא בוחלת כמעט בכלום. היא הצטלמה ל"ספורטס אילוסטרייטד", מקבילת בגדי הים לפלייבוי (ואכן, חלק מן המצטלמות לגיליון בגדי הים הן בעלות עבר של צילומי עירום חצי פורנוגרפיים, כמו מריסה מילר שהצטלמה בעבר בעירום ל"פרפקט 10"); היא הצטלמה לרשתות הלבשה תחתונה. היא הראתה לנו ציצי, היא הראתה לנו תחת.

 

והשיא, כמובן, היה בסדרת הצילומים שלה לטרי ריצ'רדסון:

 

 

עכשיו, לא יודעת מה אתם רואים כשאתם מביטים בתמונה הזו. לי, אישית, הדבר האחרון שעובר בראש הוא עבודה קשה. אולי אני טיפשה.

 

כשאני מסתכלת על התמונה הזו, הדבר היחיד שעובר לי בראש הוא המחשבה על התיכוניסט שיביט בתמונה ואז יילך ליישם את תפיסת המיניות המעוותת שמוצגת בה על החברה המסכנה שלו.

 

במהלך כל הקריירה שלה, רפאלי לא נרתעת מלהצטלם לפרסומות שמשפילות נשים, מבזות נשים, מעודדות אלימות נגד נשים. ונכון שהרעיונות מגיעים מהפרסומאים ולא ממנה, אבל בר מסכימה לשתף איתם פעולה תמורת בצע כסף.

 

זו אולי עבודה קשה במובן הפורמלי של המילה, אבל היי, לפי ההיגיון הזה גם העבודה של סדאם חוסיין הייתה קשה. אני לא מתכוונת לתת לו פרס עליה. אלא אם כן הפרס יהיה, כמובן, כאפה לפנים.

 

 מסתכלת על חוק הדיבה ורואה סימנים של דולר

האמת היא שאולי היה עדיף לכל הנשים בעולם אם בר רפאלי הייתה עובדת קצת פחות קשה, ונשארת קצת יותר בבית. אולי היו קצת פחות מקרים של אלימות נגד נשים, סקסיזם, הכפפת נשים וכן הלאה. אולי גברים לא היו מסתכלים על נשים ורואים כוס מהלך. אולי היו נותנים לנו קצת יותר כבוד, ברחוב, בעבודה, בבית. מי יודע. אולי העולם היה טוב יותר. אולי.

 

אולי אם פחות דוגמניות היו מסכימות ליטול חלק בעולם גרפי, שמבזה אותן ואת בנות מינן, היו פחות פרסומות כאלה, פחות תמונות כאלה, פחות דימויים כאלה, מהסיבה הפשוטה שלא היה היצע של נשים שהיו מוכנות להצטלם אליהם.

 

אולי אם מישהי הייתה אומרת "די!  אני לא מוכנה לעשות ה-כ-ל בשביל כסף", היה לנו סיכוי. אבל זה לא קורה. זה לא קורה כי פעם אחר פעם הן מסכימות. פעם אחר פעם הכסף מדבר.

 

כשבר רפאלי מסתכלת על חוק הדיבה היא רואה סימנים של דולר. אני רואה את הסימנים האלה כשאני מביטה בתמונות שלה. ועל כך, יש לי רק דבר אחד לומר לה:

 

לכי לאוניברסיטה, קחי שיעור בפמיניזם, טיפשה.